תקצירים - אנגלית
תקצירים - ערבית
הקדמה | אדריאנה קמפ, טליה שיף ורמי קפלן, עורכות.ים
המשבר המשטרי בראי ניגודים מבניים בחברה הישראלית
התודעה המפוצלת וההגנה על הדמוקרטיה הקולוניאלית
המשבר המתחולל לאחרונה בישראל סביב המהפכה המשטרית הוא רגע פוליטי חשוב להערכת המבנים המושרשים של העליונות הקולוניאלית. ההפגנות למען הדמוקרטיה היהודית הן המוביליזציה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל במאבק על אופי המשטר, מוביליזציה שנועדה להשיב על כנה מערכת של ממשליות שעימה הסכימו מרבית המפגינים זה זמן רב — כזאת המושתתת על הדרת הפלסטינים ושליטה פוליטית וחברתית עליהם. רגע פוליטי זה מביא לידי ביטוי את הדרכים שבהן מדינת ההתיישבות הקולוניאלית מיסדה מאז ראשיתה היררכיה חברתית ופוליטית שנשענה על תודעה מפוצלת (bifurcated consciousness) בקרב אזרחיה היהודים. המאמר מבוסס על מחקר איכותני מתמשך הכולל ניתוח שיח שיטתי של שיחים פוליטיים, ידיעות מהתקשורת הישראלית ופרשנויות בנוגע למחאה. עוד נעשה שימוש בראיונות עומק עם פעילים.ות פוליטיים פלסטינים ופעילים בארגוני חברה אזרחית פלסטיניים, וכן בתצפיות אתנוגרפיות על המחאה. ניתוח יחסי (relational analysis) שקשוב לאופי הדיאלקטי של השינוי הפוליטי בהקשר הקולוניאלי ההתיישבותי חושף את אופי האינטראקציות בין המתיישבים היהודים לילידי המקום הפלסטינים, ואת הדרך שבה הן מכוננות את השדה הפוליטי בישראל.
שלילת אזרחות — על שני הפנים של ההפיכה המשטרית: הקולוניאלי והסמכותני
המאמר מגדיר את הקשר בין השליטה הקולוניאלית על הפלסטינים ובין ההפיכה הסמכותנית, ומראה כיצד פעולות ישראל נגד הפלסטינים במרחב ישראל/פלסטין ו״הרפורמה המשפטית״ נגד מוסדות “שלטון החוק״ הם שני חלקים של הפיכה משטרית: קולוניאלי וסמכותני. המאמר מתמקד בשינויים במוסד האזרחות כמערכת יחסים חברתיים שבה לאזרחים יש תביעות מסוכני המדינה, ולכן עוקב אחרי ההפיכה הקולוניאלית כרצף של שינויים באזרחות — מחוק המאבק בטרור וחוק הלאום, דרך איכוני השב״כ והעברתן של פרקטיקות שליטה ומעקב על פלסטינים לשימוש גם על יהודים, ועד שלילת אזרחות וסיפוח השטחים. האזרחות היא נקודת ההצטלבות של שני חלקי ההפיכה. המאבק על האזרחות הליברלית של היהודים בעת שלילת אזרחותם של הפלסטינים ממחיש כיצד ישראל הקולוניאלית יכלה להתקיים לצד זו הליברלית באמצעות שלטון החוק שהפריד כל העת בין שני המשטרים. הפגיעה בשלטון החוק הליברלי ובהפרדת הרשויות הופכת את ההפרדה בין המשטרים בישראל ובשטחים לבלתי אפשרית, ולפיכך המהלך הסמכותני של הפגיעה במוסדות המשפטיים משמש לביצור הישגי החלק הראשון של ההפיכה המשטרית: שלילת האזרחות.
"המזרחים״, משבר חברתי וגלגוליה של "הבעיה העדתית״ בסוציולוגיה הישראלית
ככל שמעמיק המשבר החברתי, “המזרחים״ מסומנים כמי שאחראים לו. מסה זו מבקשת להבין כיצד קרה שהמשבר, שבבסיסו הוא מאבק פוליטי בין אליטה דתית־לאומנית לאליטה חילונית־ ליברלית, נצבע בצבעים אתניים. את השיח המתגבש משני עברי המתרס הפוליטי, שלפיו הרפורמה במערכת המשפט נועדה לקדם את האינטרסים של המזרחים ועל כן הם תומכים בה, אני מציעה להבין כחלק מהיסטוריה ארוכה של שימוש פוליטי במזרחיוּת, ותוך התייחסות לאלמנטים הייחודיים לעת הזאת. מתוך התבוננות בשלושה סוכנים חברתיים — פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומדעני חברה — אני מראה כיצד המזרחיות נטענת במשמעות כחלק ממשא ומתן על הגדרת הקולקטיב, מרכיביו ומאפייניהם. לשיח הנוכחי, שלפיו “המזרחים״ תומכים בהפיכתה של ישראל למדינה לא דמוקרטית בשל תפיסת עולם לא ליברלית, יש שורשים עמוקים הנטועים בתפיסות אוריינטליסטיות של ההנהגה הוותיקה ומדעני חברה שהתבטאו בפחד מפני “הבעיה העדתית״. השיח הנוכחי תורם לייצורם מחדש של הגבולות החברתיים בין קולקטיבים אתניים כביכול, על פי אותה מתכונת ישנה.
במוקד הכתוב עומדת תופעת “תג מחיר״ ותהליך הפיכתה מטקטיקה לאסטרטגיית מאבק אלים, הננקטת בתדירות גוברת והולכת על ידי ציבורים הולכים וגדלים, ומבטאת במהותה ובהשלכותיה את המשבר המשטרי החמור שחוֹוה הדמוקרטיה הישראלית. ניתוח התפתחותה של התופעה, התבססותה והתרחבותה נשען על גישת התהליך הפוליטי בחקר תנועות חברתיות ועימות פוליטי בכלל, ובתהליכי הקצנה ופנייה לאלימות בפרט. הניתוח מתמקד בשינויים באינטראקציות וביחסים בין ארגוני תנועת ההתנחלויות, המוסדות והשחקנים הפוליטיים וכוחות הסדר והביטחון לאורך השנים, בעיקר מאז יישום תוכנית ההתנתקות של 2005, כדי להסביר את תהליך ההקצנה הרעיוני וההתנהגותי ואת התרחבותו. בסיכום הדברים נדונות כמה מהשלכותיה העיקריות של תופעת תג מחיר, בין היתר על יציבות המשטר הדמוקרטי־ליברלי הישראלי וקידום המהפכה המשפטית, ומוצעות דרכי התמודדות אפשריות איתה.
היהודיוּת כהגמוניה וכמשאב: המשבר המשטרי בראי השינויים במבנה האזרחות של ישראל
הדיון במשבר המשטרי המתחולל בישראל מתמקד בעיקר בשינויים המוצעים במערכת המשפט ובהשלכותיהם על תחומים שונים במדינה. לעומת זאת, המסה שלפנינו בוחנת את המשבר דרך התמורות במבנה האזרחות בישראל, בראש ובראשונה הפיכת היהודיוּת להגמונית — תהליך שקיבל ביטוי מוסדי בחוק הלאום מ־2018, שהגדיר באופן פורמלי את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. במסגרת תהליך זה הפכה היהודיוּת גם למשאב סימבולי המאפשר לקבוצות יהודיוֹת שונות בעם היהודי, מהארץ ומהעולם, לדרוש זכויות וזכויות־יתר בישראל. כך נוצר בישראל מרחב של מאבק פוליטי־תרבותי בין היהודיות הדתית־לאומית־אורתודוקסית הדומיננטית במדינה ובין היהודיות הליברלית הלא־אורתודוקסית, המזוהה עם יהדות התפוצות. ניתוח של דיוני הכנסת סביב סוגיית הסדרי התפילה בכותל המערבי בשנים 2013–2016 חושף את ההיררכיה הפנים־יהודית החדשה במבנה האזרחות בישראל, שבמסגרתה אלה הנחשבים “יהודים יותר״ — קרי חרדים ודתיים־לאומיים — נהנים מזכויות יתר על חשבון אלה הנתפסים בעיניהם כ״יהודים פחות״, כמו יהודיות ויהודים לא־אורתודוקסים, פלורליסטים או חילונים. הניסיון למסד היררכיה זו באופן פורמלי וחוקי הוא אחד ממקורות המשבר המשטרי של ישראל.
ההפיכה השלטונית בישראל היא גם הפיכת־נגד מגדרית, הנתמכת על ידי גברים למען גברים. למרות הדמיון בין מהלכי המשבר המשטרי בישראל ובין מופעים אי־ליברליים גלובליים אחרים, גם המשבר כולו וגם מהפכת הנגד המגדרית האנטי־פמיניסטית והאנטי־ פרוגרסיבית הנכללת בו מוסברים בדרך כלל במונחים מקומיים ישראליים. במאמר זה אני מבקשת להבין את המשבר המשטרי כולו כחלק מתגובת הנגד הגלובלית כלפי הליברליזם כאידיאולוגיה וכאוסף פרקטיקות חברתיות, ואת המתקפה שלו על השוויון והחופש המגדריים — כדבק סימבולי המגייס כוחות אי־ליברליים ואנטי־ פרוגרסיביים לתמיכה בריכוז הכוח הפוליטי בידי ההנהגה. אני טוענת שאף שלכוחות היהודיים הדתיים בישראל יש מסורת של התנגדות לפמיניזם ולשוויון מגדרי, היותה של הפיכת הנגד המגדרית גורם מהותי במהלך השלטוני הנוכחי היא ביטוי מקומי יהודי למתווה שנוסח בתנועות האי־ליברליות הגלובליות, הנשענות על תיאולוגיה נוצרית.
החלק שאין לו חלק: מבט פוסט־ליברלי על המשבר הנוכחי
הבעיה שמציבות הרפורמות המשפטיות המוצעות כעת בישראל איננה ליברליזם בלתי מספק, אלא ליברליזם שאינו עומד במשימת תיקונה של החברה הישראלית משום שהוא מדיר ואתנוצנטרי. רבים מפקפקים כיום במשמעויותיו ובעמידותו של המושג “ישראל״, בהתחשב בהבדלים העמוקים בין סוגי החזון החברתי של אזרחיה. במשבר זה אכן יש לטפל; אבל יש המבקשים פשוט לבטל את הרפורמות המוצעות, בלי להתייחס לתנאים שיצרו אותן. צעד כזה, במקרה הטוב, “יקנה״ את המתנגדים להן למשך כמה שנים ורק ישהה מעט את ההתנגשות הגדולה. אני מציעה לחפש תהליך אינקלוסיבי נועז יותר, שיבטיח לכולם מקום ליד השולחן.
המשבר המשטרי בראי המאבק ההגמוני
מאבקי הגמוניה בישראל: סוציולוגיה גרמשיאנית קצרה
כרקע להבנת המשבר החוקתי־משטרי של 2023 מציע חיבור זה בחינה קצרה של תולדות התרבות הפוליטית הישראלית משנות העשרים ועד כה, באמצעות ניתוח גרמשיאני של ארבעה אתוסים שהתמודדו על ההגמוניה בפוליטיקה הישראלית־יהודית: האתוס החלוצי של מתיישבי תנועת העבודה מהתקופה שלפני הקמת המדינה, האתוס הממלכתי (מדינתי־אטאטיסטי) של תקופת המדינה המוקדמת, האתוס האזרחי־ליברלי )או האתוס הפוסט־ציוני( שהתהווה בשנות השמונים והתשעים, והאתוס האתנוצנטרי הדתי־לאומני (או האתוס הניאו־ציוני) העולה לאחרונה. כל אחד מהם נאלץ להתעמת עם אתוסים מתמודדים שיוריים, חתרניים או נגדיים, ואלה שהצליחו לבסס את מעמדם ההגמוני הכילו מרכיבים של אתוסים אחרים באופן מוכפף. אך הניגוד הפנימי שנוצר בשל כך לא שכך, ועם שינוי הנסיבות החברתיות וההיסטוריות
המשבר החקיקתי כמשבר הגמוני: המאבק הלא פתור בין הבלוק הפופוליסטי המדיר ובין הבלוק הבורגני
הטענה המרכזית של המאמר היא שהמשבר הנוכחי סביב הרפורמה המשפטית הוא רב־רבדים. הרובד הראשון מנגיד בין תפיסה פופוליסטית מדירה של דמוקרטיה ובין תפיסה של ליברליזם חוקתי. הרובד השני הוא המאבק על ההגמוניה בין שני בלוקים היסטוריים אשר מקדמים מודלים שונים של חברה ונותנים ביטוי לחלוקה האתנו־ מעמדית של החברה הישראלית. המאבק המתמשך על ההגמוניה בשל חוסר היכולת של כל אחד מהבלוקים ליצור קונסנזוס רחב ולהפוך להגמוני עומד ביסוד המשבר הנוכחי. הרובד האחרון הוא השלכות הרפורמה המשפטית על מודל הצמיחה מבוסס הייצוא של ישראל בעשורים האחרונים ועל בסיסי הלגיטימציה שלו. כאן יסודות המשבר קשורים לעובדה שעל אף ההבדלים בין שני הבלוקים ההיסטוריים, שניהם תומכים במודל הצמיחה הנוכחי; ולנוכח מצב שבו הוא אינו יכול עוד ליצור צמיחה, ולנוכח התערערות התנאים הנחוצים לביסוס הלגיטימציה שלו, הם אינם יכולים להציע מודל חלופי.
פריבילגית, לא הגמונית: האם ״האליטה הליברלית״ שולטת בחברה?
לפי האידיאולוגיה של תומכיו, השינוי המשטרי בישראל נועד לתקן מצב שבו הקבוצה החילונית־ליברלית שולטת בחברה באופן בלתי פורמלי (״הגמוני״), שהוא בגדר ״עריצות המיעוט״. המאמר מעמיד את הטענה הזאת לבחינה. תחילה נבדק מיקומה של הקבוצה החילונית־ ליברלית בסדר האתנו־מעמדי בישראל, ונמצא שהיא נהנית מעליונות כלכלית ותרבותית הודות להיותה משכילה יותר, שלטת בפרופסיות ואשכנזית ברובה. עם זאת, לטענתנו, יש להפריד בין הפריבילגיוּת של הקבוצה להגמוניוּת שלה, שלא הצליחה להתממש דרך פרויקט הגמוני. ממבט היסטורי עולה שהפרויקט ההגמוני הליברלי צבר תנופה בשנות התשעים, אך נבלם ושקע מאז 2001. גורם מרכזי בכישלונו של הפרויקט היה אי־ההתגייסות של האליטה הכלכלית לקדמו, משום שממשלות הימין הציעו תנאים נוחים לא פחות להצבר ההון. בהינתן ניטרליות העשירים, הדומיננטיות של הקבוצה בפרופסיות — ובכללן בית המשפט — לא הספיקה כדי לבסס הגמוניה. מכאן שאידיאולוגיית ״עריצות המיעוט״ מסלפת את המציאות (ומשרתת בעצמה פרויקט הגמוני נגדי של עליונות יהודית). אך הפערים בחלוקת המשאבים בחברה מאפשרים את התפשטותה, ומזכירים שהמאבקים להגנת הדמוקרטיה ולצמצום אי־השוויון קשורים זה בזה.
יקיצתו של האתנו־רפובליקניזם בישראל ומאבקו באתנו־לאומנות
מאמצי ממשלת נתניהו השישית להחליש את בית המשפט העליון, והופעתה של תנועת המחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, הם ביטוי עז למחלוקת עמוקה בקרב היהודים בישראל בנוגע להיבטים שונים של זהותם הלאומית המשותפת ולאופייה הרצוי של מדינת הלאום. במאמר זה, משיבים על סקר דעת קהל שנערך בשיאה של המחאה מוינו לחמישה טיפוסי לאומיות ונבחנו הבדלים בעמדותיהם ביחס למדיניות הממשלה ולהשתתפות במחאה. שיעורי תמיכה גבוהים במדיניות הממשלה נמצאו בלאומיות אתנו־דתית ואולטרה־לאומנית, הנושאות שיח אזרחות אתנו־לאומי. התנגדות למדיניות הממשלה הייתה שכיחה בלאומיות ביקורתית ששיח האזרחות בה ליברלי, אך חלקה באוכלוסייה קטן. בקרב המתנגדים למדיניות בכלל ובקרב הפעילים במחאה בפרט, נמצא רוב מכריע ללאומיות אתנו־רפובליקנית וללאומיות אתנוצנטרית שבהן שיח האזרחות אתנו־רפובליקני המעניק זכויות קולקטיביות ליהודים בלבד, מחלק משאבים לפי היררכיה של אזרחות טובה, ואינו מביא בחשבון את חירויותיהם וזכויותיהם של פלסטינים מחוץ לקו הירוק. האפשרות שהצלחת המחאה תוביל לדמוקרטיזציה מותנית בנכונות להתיר את הקשר בין אתניות ולאומיות ובין אזרחות וזכויות.
האם הדמוגרפיה תכריע? יחסי כוח בין המגזרים בישראל שלאחר שלטון האחוסלים
על רקע ניסיון המהפכה המשפטית גובר הקיטוב בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. במאמר זה אנו שבים לספרו המכונן של ברוך קימרלינג, שבישר על קץ ההגמוניה הממלכתית־ציונית ועל תחילתן של מלחמות הירושה. מתוך גישה ובריאנית לכוח אנו מנתחים את התמורות ביחסי הכוחות הדמוגרפיים, הכלכליים והפוליטיים בין חמשת המגזרים המרכזיים של החברה הישראלית: חילונים, מסורתיים, דתיים־לאומיים, חרדים וערבים. אנו מוצאים כי המגזר החילוני, חרף היחלשותו הפוליטית, ממשיך להוביל בכוחו הכלכלי ובשיעורי הגיוס לצה״ל. אלה יחדיו מקנים לו כוח מבני המעוגן בשיח האזרחות הרפובליקני, אשר מאפשר לו להתנגד באפקטיביות למהפכה המשפטית. מנגד, כוחו הפוליטי של המגזר הדתי־לאומי גדל, ואילו ייצוגם הפוליטי של הערבים והחרדים נותר ללא שינוי מהותי. ממצא זה שולל את גישת הדטרמיניזם הדמוגרפי, המניחה כי גידול דמוגרפי מיתרגם ישירות לכוח פוליטי. לבסוף, אנו מציעים כי המאבק בין הלאומיות היהודית החילונית־ליברלית ובין זו הדתית־פרטיקולריסטית יוכרע על ידי המגזר המסורתי, שמיקומו הדתי, האתני והמעמדי המורכב מציב אותו בתווך בין שני המחנות.
המשבר המשטרי בראי תנועת המחאה
מפחד לזעם: פוליטיקה דיסטופית בישראל, 1995–2023
מחאת 2023 משקפת תחנה חשובה בהפיכת החשיבה הדיסטופית לסדר יום פוליטי של ממש בישראל. המאמר שלפנינו מציע קווים ראשונים לפיתוח סוציולוגיה של משמעות לתנועת המחאה, ועומד על מקורה במשבר הממלכתיות ובניסיונות לחידוש הממלכתיות במחנה המרכז. המאמר מנסה לפרש מחדש את האירועים הפוליטיים שהתרחשו בשנים 2021–2022 , ובעיקר את תנועת הזעם המלוַוה את הדינמיקה של המחאה. תנועה זו מגיבה לחלום ולשברו ומבטאת חרדה הנוכחת בחלקים רחבים ממעמד הביניים הוותיק, בממסד המדינתי והמשפטי ובקרב בעלי הון, מנהלים בכירים וקצונה גבוהה בדימוס לנוכח עלייתה של ממשלת ימין, שלשיטתם של המוחים היא פורמת בברוטליות את הסטטוס קוו המשפטי ומוליכה להופעתו של שסע משטרי חריף. השסע מלמד גם על גבולותיה האתניים של המחאה ואולי אף על עתידה.
דמוקרטיה או מרד: על עבודת משמעות וכינונו של משבר
מה הופך הצעות חוק העוסקות בסוגיות אפרוריות כהליכי מינוי שופטים למשבר משטרי ולעילה למחאה חסרת תקדים ולערעור הלגיטימציה של השלטון? הפיכת הצעות החקיקה של הממשלה לאירוע דרמטי, שבר ברצף הזמן, איננה טריוויאלית. היא תוצר של שלושה מהלכי עבודת משמעות מצד המוחים: זיהוי בין החוקים הקונקרטיים לערך המופשט הקדוש “דמוקרטיה״; המשגת הדמוקרטיה כמצב בינרי והצעות הממשלה כחציית הגבול שבין דמוקרטיה לדיקטטורה; וזיהוי המושג המופשט דיקטטורה עם דיסטופיות שונות. הנרטיב בדבר חציית הגבול מדמוקרטיה לדיקטטורה הניב מחאה חסרת תקדים, אלא שדמוקרטיה היא מושג פוליסמי, ונרטיב זה — שהתאים רק לחלק ממשמעויות המושג — הבליט את הגירעון הדמוקרטי של המחאה (ושל שיח האזרחות הרפובליקני שבו השתמשה) ביחס למובנים אחרים של דמוקרטיה (ששימשו את הממשלה), וחשף אותה לביקורת. יתרה מזו, ההבניה הבינרית הזאת הדירה מהמחאה קבוצות המתקשות לראות בישראל של היום דמוקרטיה מלאה ושלמה. כך, עבודת המשמעות שתרמה להצלחת המחאה גם חתרה תחתיה בהגבלת הרכבה, קיבוע משמעותה השמרנית, ואף חיזוק מנגנוני ההצדקה של הימין הפופוליסטי.
מי ״הצד הממלכתי בסיפור הזה״: מסר מתון ופרקטיקות רדיקליות במחאה נגד המשבר השלטוני
בחינת השיח של מטה המחאה נגד המשבר השלטוני מעלה כי ״המחנה הליברלי״ הציע לקבוצות הדומיננטיות של צאצאי האליטה המייסדת והאליטות הפרופסיונליות, לנשים וללהט״בקים הכרה וזהות לאומית מעודכנת שמדגישה באופן רפובליקני את הכלכלה והביטחון, באופן ליברלי את זכויות האזרח ליהודים ואת החופש מכפייה דתית, ובאופן ציוני את העדפת היהודים ואי־השוויון ללא יהודים. אולם המסר הוותיק הופץ באמצעות ניכוס סמלי המדינה ופרקטיקות ממלכתיות מחד גיסא, ופעולות שנתפסו עד כה כאנטי־ממסדיות באופן רדיקלי מאידך גיסא — במיוחד סרבנות של אנשי מילואים ומחאתן של משפחות שכולות בטקסי יום הזיכרון. ממצאים אלו עולים מניתוח השימוש של מטה המחאה במשאבים תרבותיים כמו סמלים וטקסים, סיפור העבר ופרקטיקות זיכרון. החזון המתון ופרקטיקות ממלכתיות אפשרו להשתמש בשיטות רדיקליות ש״הוכשרו״ בידי דוברים שהיו חלק מהממסד הביטחוני והכלכלי והעתירו על המאבק מהסטטוס והלגיטימציה הציבורית שלהם. אך ככל שגובר הספק במניעי השלטון, הפרקטיקות האנטי־ממסדיות של המחאה והעלאת המסמן הכללי ״דמוקרטיה״ לדיון ציבורי עשויים להוביל לרדיקליזציה רעיונית שתעלה תביעות רחבות יותר לשוויון.
בין קפלן לחווארה: השבר המשטרי ותפקיד החברה הצבאית בהגנה על הדמוקרטיה
מדוע דווקא הצבא הוא שיוצא נגד ההפיכה המשטרית בישראל, ומדוע האזרחים המפגינים מתעלמים מהשליטה הצבאית בפלסטינים? המאמר מנתח את האינטרסים של הצבא בשימור ההבחנה בין שלטונו הריבוני בשטחים ובין המשטר הדמוקרטי בתוך גבולות 1967, ואת קיומה של “חברה צבאית״ שמתגייסת להגן עליו מתוך תנועת המחאה. הוא מראה כיצד הפוגרום בחווארה ביטא אובדן שליטה של הצבא על המתנחלים והרחיב את המחאה נגד הממשלה, לרבות איומים בסרבנות, אף שהאירוע עצמו נדחק לשוליים ונשכח. ניתוח רצף האירועים שבלמו את החקיקה בחודש מרץ מעלה זיקה הדוקה בין המחאה ובין מוּדעוּת המפגינים לסכנות האורבות למשטר אם אכן יימחק הגבול על ידי הממשלה. המושג חברה צבאית מוצג כאן כמושג פוליטי, דינמי ותלוי הקשר במטרה להסביר את מנגנון ההשפעה הדמוקרטית של הצבא על הפוליטיקה הישראלית. גם התעוררות החברה האזרחית מתוארת כתופעה דינמית ותלוית הקשר, שאמנם צומחת בצל השיח הביטחוני הדומיננטי אך צפויה לעמוד מול אתגרים אזרחיים ומול הצורך להרחיב את נושאי המאבק ולהגדיל את הקבוצות המעורבות בו, לרבות הפלסטינים.
חיים בהשוואה: המשבר המשטרי בישראל בעיני פליטי הדיקטטורה הרוסית
כיצד תופסים מהגרים טריים מרוסיה את השינוי המשטרי בישראל, והאם הם לוקחים חלק בפעולות המחאה? במאמר זה אנחנו מציגות תובנות ראשונות מתוך מחקר על מה שאנו מכנות “חיים בהשוואה״, ומראות כיצד אנשים ממעמד הביניים שעזבו את המשטר האוטוריטרי של ולדימיר פוטין נחשפים לממדים מדכאים של החיים הפוליטיים בישראל. בהגעתם בזכות השיבה למולדת האתנו־לאומית, רובם תופסים את ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית המהווה עבורם בית חלופי לדיקטטורה; לרוב הם מתעלמים מהכיבוש הישראלי ואינם מכירים את המתחים העמוקים בחברה בישראל. אולם הסמיכות בין הפלישה הרוסית לאוקראינה ובין ההפיכה המשטרית בישראל יוצרת דינמיקה של השוואת תהליכים וחוויות אישיות, ומבהירה ומחדדת את העדשה הפרשנית ואת התודעה הפוליטית. עבודת ההשוואה הזאת מלמדת כיצד לצד התמקמות מעמדית בחברה החדשה, חוויית ההגירה והזרות מזמנת תהליך של התמקמות ביקורתית במרחב הפוליטי.
המשבר המשטרי בראי החינוך, שוק העבודה והצבא
האם החינוך הממלכתי בישראל הגיע לסוף דרכו? מקורות המשבר, סיכונים והזדמנויות
החינוך הממלכתי בישראל התמודד מאז כינונו בשנת 1953 עם אתגרים רבים ומורכבים, אולם נראה שכיום הוא עומד בפני משבר המאיים לראשונה על עצם קיומו, לאור ההסכמים הקואליציוניים האחרונים המבטלים בפועל עקרונות בסיסיים שעליהם הוא מושתת. מאמר זה מציג את הסכנות הגלומות בהסכמים אלו לעתידו של החינוך הציבורי בישראל וקושר ביניהם ובין תהליכים ארוכי טווח שעיצבו אותו לאורך השנים. דיון היסטורי קצר בחוק חינוך ממלכתי ובהתפתחות מדיניות החינוך מאז חקיקתו מעלה פערים ניכרים בין הרמה ההצהרתית ובין יישומו של החוק בפועל. בחלקו האחרון של המאמר מוצגות ההזדמנויות שהמשבר הנוכחי מזמֵן לשינויים הנדרשים כדי להפוך את החינוך הציבורי בישראל לשוויוני ולפלורליסטי יותר.
אי־שוויון מגדרי בשוק העבודה והמהפכה המשטרית בישראל: מבט קודר לעתיד
הזירה הציבורית בישראל סוערת בחודשים האחרונים עקב החששות העולים מהשלמת החקיקה שתוביל למהפכה משטרית. השלכותיה של מהפכה כזאת על תחומים רבים בחברה הישראלית, ובפרט על אי־השוויון המגדרי, עלולות להיות הרות גורל. במאמר אני סוקרת את ההשלכות האפשריות של המהפכה המשטרית על אי־השוויון המגדרי, מציגה תמונת מצב עדכנית של אי־השוויון המגדרי בשוק העבודה הישראלי באמצעות ניתוח כמותי של סקרי הוצאות של הלמ״ס מהשנים 2012–2019, ומציעה הסברים תיאורטיים לאופן שבו המהפכה המשטרית תחריף את אי־השוויון המגדרי בשוק העבודה. טענותיי מתבססות על שני הסברים תיאורטיים לאי־השוויון המגדרי בשוק העבודה שאני צופה כי יושפעו מהמהפכה המשטרית: הקשר בין הספֵרה הפרטית לאי־השוויון המגדרי בשוק העבודה, והייצוג המגדרי בשוק העבודה.
המשבריות של צבא השיטור: כיצד התהוותה התשתית לפעולה אוטונומית של הצבא בגדה
אחד מביטויי השינוי שמנסה לחולל משטר הימין של 2023 בישראל הוא שינוי מבנה הסמכות של הפעלת הצבא בגדה המערבית, כך שלכוחות הצבא הפועלים שם תוּקנֶה אוטונומיה רחבה יותר. לטענתי, שלא כמו בתחומים אחרים שבהם מזוהה משבריות בהתנהלותה של ממשלת הימין, כאן מדובר בהמשכיות, גם אם מוקצנת. בעקבות האינתיפאדה השנייה התפצל הצבא בהדרגה לשני צבאות: לצד הצבא הרשמי התהווה גם צבא השיטור הפועל בגדה. הרכבו הקבוע נשען על מיליציות מתנחלים, חטיבת כפיר ופלוגות מג“ב, והוא מקיים גבולות מטושטשים עם קהילות המתנחלים. הפרדתו מהצבא הרשמי מאפשרת לו לשמש “זרוע אפורה“ של המדינה לסיפוח שטח C של הגדה. הרכבו החברתי, הנשען בעיקר על קבוצות ממעמד נמוך ודתיים, מעצים את נטיית הכוחות לדפוס פעולה אוטונומי. משטר הימין מבקש להעמיק ולמסד הפרדה זו בין הצבאות.