Online First
כתב העת סוציולוגיה ישראלית מציע אפשרות לפרסום מאמרים במתכונת "פרסום מוקדם מקוון". מאמרים אלה מתפרסמים באתר האינטרנט שלנו לפני הופעתם בגיליון הסופי של כתב העת. פרסום מוקדם מקוון מאפשר לחוקרות/ים ולקהל הרחב גישה מהירה לממצאים עדכניים ומתקדמים, תוך שמירה על אותו תהליך ביקורת עמיתים קפדני. אנו רואים/ות בפרסום מוקדם מקוון אמצעי לשיפור הנגישות ולהפצת הידע המדעי במהירות וביעילות.
מדור מבטים על החברה הישראלית בשעה זו
לאן נעלמה הבושה? דיאלקטיקה של ביטחון ומוסר בשיח הפוליטי בישראל לאור מלחמת שבעה באוקטובר
תקציר. המסה בוחנת את היעלמותו של השיח המוסרי מן השיח הפוליטי הפנים-יהודי בישראל לאחר מלחמת שבעה באוקטובר, באמצעות ניתוח סוציו-היסטורי של יחסי הגומלין בין רגשות קולקטיביים לסדרי שיח פוליטיים. במסה נטען שפחד ובושה הם מנגנונים המעצבים גבולות של לגיטימיוּת ציבורית. הפחד הקיומי עמד בבסיס שיח הביטחון שהפך למסגרת הפרשנית הדומיננטית מאז הקמת המדינה, אך הבושה נדחקה אל מחוץ לשיח הפוליטי. לאחר 1967 התפתח בעיקר בשמאל שיח מוסרי אמביוולנטי, שביקש לשלב מחויבות לביטחון עם ביקורת מוסרית על הכיבוש, אולם הוא התקשה להכיל ולעבד את רגשות הפחד שבציבור. עם כישלון תהליך אוסלו והאינתיפאדה השנייה שב הפחד אל מרכז הזירה, ועימו שיח הביטחון. במקביל, הבושה שימשה ככלי לביוש ולהוקעה; השמאל, בשל מחויבותו הכפולה למוסר ולביטחון, היה רגיש במיוחד להאשמות בבגידה בקולקטיב היהודי. דינמיקה זו תרמה למיעוטן של הבחנות מוסריות ולצמצום גבולות הביקורת הציבורית בעת המלחמה בעזה. המסה מסכמת כי דמוקרטיה זקוקה למתח מתמשך בין שיח ביטחון לשיח מוסר כדי לשמר ביקורת עצמית ובלמים מוסריים בעיתות משבר.
מילות מפתח: רגשות קולקטיביים, שיח פוליטי, ביטחון, מוסר, שבעה באוקטובר
מהגטו לעזה, ״שום דבר עוד לא נגמר״: הפקה ופעולה של נטיות טראומטיות בהביטוס של ישראלים במלחמת עזה
...למסה זו מטרה כפולה. ראשית, להצביע על נוכחותה של חוויית השואה בהביטוס של ישראלים, שבצורתו כנטיות טראומטיות חולל במלחמת עזה פרקטיקות אלימות שחרגו מהמקובל בדין הבינלאומי. שנית, להציע מסגרת תיאורטית להבנת מנגנון ההפקה וההפעלה של הנטיות הטראומטיות הללו. ההביטוס יובן כאן כמארג עמיד אך גמיש של נטיות חברתיות מופנמות המחוללות מחשבה ופעולה. הנטיות הללו הן ידע מובן מאליו, טרום-רפלקסיבי, הטבוע בגוף עד שאין צורך להגות בו כדי שיפעל (Bourdieu, 1977). ההביטוס הישראלי, במופעיו הרבים, כולל תת-רפרטואר טראומטי שיש בו סכמות גוף-נפש, דפוסי דריכות, תחושת איום ותסריטי פעולה שבמצבי משבר, מלחמה ואיום קיומי מתורגמים לשיח של הישרדות קולקטיבית. השיח הזה שולל הישנות של מציאות המאופיינת בהיעדרם של ריבונות, כוח והגנה, ומחולל פעולות צבאיות חריפות על מנת להבטיח כי מציאות כזאת לא תישנה. זהו תת־רפרטואר שאינו חופף את ההביטוס כולו, אך הוא עשוי להפוך דומיננטי כאשר תנאי השדה מעוררים אותו. נטיות טראומטיות מוּבָָנות במסה כמרכיב מובחן בהביטוס האישי והקולקטיבי, המתרגם זיכרון טראומטי היסטורי לדפוסי פעולה בהווה...
תקציר. מסה זו עוסקת במתח שבין סולידריות לאומית לעצמאות עיתונאית בישראל במהלך המלחמה בעזה בשנים 2023– 2025, ומתמקדת בתופעת ה”התלכדות סביב הדגל” בקרב עיתונאים. תופעה זו, שבאה לידי ביטוי בהעדפת נרטיבים לאומיים ואימוץ עמדות ממסדיות בעיתות משבר, מתעצמת בעידן המדיה החברתית, המגבירה רגשות קולקטיביים ולחצים ציבוריים. המסה עושה שימוש במסגרת התיאורטית של פייר בורדייה כדי לנתח את השדה העיתונאי כמרחב מאבק בין אוטונומיה מקצועית ובין לחצים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. כמו כן נבחנים תפקידי הצנזורה הרשמית והעצמית, השפעת המדיה הדיגיטלית, והפער בין סיקור ישראלי לבינלאומי. הטענה המרכזית היא ששימור ערכים עיתונאיים של ביקורת, גיוון וחקר הוא הכרחי לתפקודה של עיתונות דמוקרטית, גם בעיתות חירום. לסיום, מודגש כי עיתונות עצמאית איננה סותרת פטריוטיזם, אלא מבטאת אותו באופן עמוק ואחראי.
מילות מפתח: סולידריות לאומית, שדה עיתונאי, מלחמה, פוליטיקה, תקשורת
מאמרים והערות מחקר
על הקשר השיחי בין קול, אותנטיוּת וסוכנוּת: חקר מקרה של מופעי אירוח אתניים בפריפריה
תקציר. המונח ״קול” משמש מטפורה תרבותית המבטאת רעיונות של סוכנוּת, עצמיוּת ואותנטיות. המאמר מבקש לאתגר זיקה זו באמצעות חשיפת המשמעויות המיוחסות לפרפורמנס הקולי של מציגות ישראליות ממוצא אתיופי וישראליות ותיקות שקיימו מופעי אירוח אתניים בפריפריה. ממצאי המאמר, המתבססים על עבודת שדה אתנוגרפית, מלמדים כי היכולת של מציגות ישראליות ממוצא אתיופי להתאים את איכויות קולן ל”אוזן הישראלית” היא פרמטר חשוב שבאמצעותו נבחנת התערותן בתוכנית ובקולקטיב הישראליים. עם זאת, גם כאשר משתתפות אלו מבצעות פרפורמנס רהוט וכריזמטי, הקהל והמציגות האחרות מטילים ספק בסוכנוּת שלהן כדוברות, בעוד האותנטיוּת המיוחסת לקולן נותרת בעינה. לעומת זאת, הסוכנוּת הקולית של המציגות הישראליות הוותיקות נתפסת כברורה מאליה ואינה תלויה בנשיאת דברים בפני הקהל, אולם קולותיהן נתפסים כנעדרי אותנטיות. מכאן, המאמר מציע כי ״סוכנות” ו”אותנטיות” הן קטגוריות אקסיולוגיות המוציאות זו את זו ומשוקעות בסטריאוטיפים אתנו-מעמדיים. סטריאוטיפים אלו מעניקים לְְפּרפורמנס ״אילם” ו”קולני” משמעויות גמישות, התלויות בקטגוריית הזהות של הדוברת ובמשטרי הקול הפועלים בזירה התרבותית הנחקרת.
מילות מפתח: קול, אתניות, אותנטיות, סוכנות
מחקר אתנוגרפי בנסיבות חריגות: החוקר במעמד של משתתף בקהילת הנחקרים
תקציר. המאמר מציג מצב מחקר אתנוגרפי יוצא דופן שבו החוקר מצוי בתפקיד כפול: של האתנוגרף — ״התצפיתן” — ושל הנחקר, ״היליד”. בעקבות פציעה בתאונת דרכים נזקק המחבר לאשפוז של חודש במחלקת שיקום בחברתם של ארבעים מאושפזים בבית חולים במרכז הארץ, בתקופה של מתח לאומי יוצא דופן בשל המלחמה בעזה. במצב המתסכל של ניתוק משגרת הקיום, החליט המחבר להתייחס לאשפוז המאולץ כאל שדה מחקר, בתנאים המיוחדים המאפיינים סיטואציה של מוסד טוטאלי. הדיווח מדגים את מערכת האינטראקציות השוטפות בינו ובין מאושפזים אחרים ונציגים של הצוות הרפואי בנושאים שונים במהלך היומיום ובאירועי המתחם. הדיוקן המשתקף מעלה תמונה מגוונת של זהויות ותכונות של ציבור המחלקה — מוצא אתני, מעמד כלכלי, עמדות פוליטיות, צביון דתי וכיוצא באלה — המאפיינים לכאורה את מכלול החברה הישראלית. הדיון מסתכם בשאלה באיזו מידה הולם מעמדו הכפול של האתנוגרף את אתוס התצפית האנתרופולוגית, והאם אין מקרה זה תורם חידוש מאתגר במרחב שיטות המתודה ודיווחי המחקר האתנוגרפי.
מילות מפתח: אתנוגרף, מוסד טוטאלי, שיקום, מאושפז.ת, שמאלן
תקציר. המחאה נגד רצח נשים בשנים 2018 – 2020 הייתה הגדולה והרחבה ביותר שהתקיימה בישראל בנושא זה. הקריאה ״דם נשים אינו הפקר” הציפה שאלות על תפיסות ביטחון, ערך החיים והמוות ושטחי ההפקר הישראליים. המאמר חושף מתח רעיוני בשיח הפמיניסטי סביב מחאת הנשים בין תפיסה ביטחוניסטית ניאו-ליברלית ובין תפיסה של רווחה כביטחון. אנו ממשיגות את מסגרות המשמעות הללו, משוות בין תפיסות הביטחון שבבסיסן, ובוחנות את השלכותיהן על השדה הפמיניסטי ואת זיקותיהן לשדה הישראלי הרחב יותר. המאבק הפמיניסטי הזה נחל הצלחה חסרת תקדים, חדר לתודעה הציבורית הישראלית ואתגר את הסדרי הביטחון הממוגדרים, באופן שהטרים את הביקורת העכשווית על ההפקרה בעקבות שבעה באוקטובר. אך מהניתוח עולה שמחיר ההצלחה עלול להיות כליאת המאבק בגבולות השיח הישראלי, צמצום אפשרויות הפעולה, ואף מתן אפשרות לגורמים הגמוניים לספח לשליטתם אזורים חדשים או לקבע הפקרה של אחרים, תוך ניכוס סדר היום הפמיניסטי או דחייתו..
מילות מפתח: פמיניזם ישראלי, מסגרות משמעות, אלימות נגד נשים, ביטחון
בחזרה לעדן: נתיבי ההפצה של הקולנוע ההודי הפופולרי בצומתי הישראליות
תקציר. מאמר זה בוחן את מסלולי ההפצה וההקרנה של הקולנוע ההודי הפופולרי בישראל כפי שהותוו בידי סוכנים מקהילת ״בני ישראל״ משנות החמישים ועד היום, ואת הדינמיקות שמסלולים אלו מקיימים ביחס לפוליטיקת הזהויות ולדימויה המשתנה של הודו. המאמר נסמך על עבודת שטח, ראיונות עומק וניתוח טקסטואלי, ונע לאורך שני צירים: הקרנות מוקדמות ובלתי פורמליות שפנו בעיקר לבני הקהילה, והקרנות פומביות לקהל הרחב בישראל כיום. בהיעדר תיעוד היסטורי, משוחזרים במאמר אופני ההפצה הראשוניים בהקשרים של מאבקי הקהילה נגד אפליה מוסדית, הפקפוק ביהדותה של הקהילה והדרת נכסיה הסימבוליים מהמרחב הציבורי. המעבר של הסרטים ההודיים למרחבים ביתיים בשנות השמונים נבחנת כזירה לביטוי מרומז של התנגדות לאתוסים של הציונות הטרנספורמטיבית. מאז שנות התשעים, ובמיוחד במילניום השלישי, חוזרים הסרטים ההודיים למרחב הפומבי ונצפים על ידי קהל ישראלי מגוון. לטענתי, תמורה זו קשורה לעליית הימין הלאומני בישראל ובהודו ולשיחים חופפים של לאומנות דתית ואסלאמופוביה, המשנים את דימויה של הודו ומאפשרים את התקבלות הקולנוע ההודי בישראל של שומר החומות וחרבות ברזל.
מילות מפתח: קהילת בני ישראל, הפצה, קולנוע, עליית הימין
בעד הילד היהודי, בעד האישה המסורתית: אגודת אפרת ופוליטיקת ההפלות השמרנית בישראל
רומי שפר, יעלה להב־רז, יעל השילוני־דולב
המאמר בוחן את פוליטיקת ההפלות השמרנית בישראל באמצעות ניתוח פעילותה של אגודת אפרת, הפועלת למניעת הפלות ולעידוד ילודה יהודית מאז שנות החמישים. המחקר מתבסס על ניתוח תוכן איכותני ועל תיאוריות מסגור וניתוח סמיוטי במטרה להראות כיצד אגודת אפרת מנהלת משא ומתן מחושב מול הגיונות השאובים מפוליטיקת ההפלות בארצות הברית וכן מול התנגדויות בחברה הישראלית. העמותה משתמשת במסגור אסטרטגי המשלב בין הגיונות לאומיים־יהודיים ובין תרגום הגיונות פמיניסטיים כמו הסכמה מדעת וחופש בחירה, הלקוחים מהתנועה המתחדשת נגד הפלות בעולם. מהניתוח עולה כי אפרת אינה מתאימה להימנות עם ארגוני ״פרו־צ’ויס״ הפמיניסטיים, הרואים בזכות האישה על גופה ערך עליון, והיא גם אינה דומה לארגוני ״פרו־לייף״ האמריקאיים, המדגישים את מעמדו וזכויותיו של העובר מרגע היווצרו. ממצאי המחקר מלמדים כי בתפיסת העולם הייחודית לה משלבת אפרת רעיונות פרו־נטליסטיים ופמיניסטיים שלפיהם אימהוּת היא הברירה היחידה האפשרית עבור נשים, ומייצרת מופע שאנו מכנות ״בעד הילד היהודי, בעד האישה המסורתית״ בפוליטיקה הישראלית נגד הפלות.