הערות מחקר לעת קורונה
"קוביות שחורות": המעבר ללמידה מקוונת במערכת ההשכלה הגבוהה דרך עדשת המצלמה | מריה גרצקי
עם התפשטותו של משבר הקורונה והמעבר המלא של מערכת ההשכלה הגבוהה לפלטפורמת הלמידה המקוונת, התבלטה בשיח האקדמי והתקשורתי סוגיית השימוש במצלמות בשיעורים. כתבות בתקשורת, קבוצות פייסבוק ודיונים וירטואליים במסגרות אקדמיות הרבו לעסוק בחוויות הלימוד וההוראה הקשורות לנוכחותה של המצלמה בשיעורים ותיארו דרכה את הקשיים הצצים בהוראה האקדמית המקוונת. הערת מחקר זו בוחנת את אותן התייחסויות לנוכחות המצלמה בשיעורים בניסיון להבין באמצעותן את ההתמקמויות השונות של סטודנטים ומרצים ביחס ללימודים ולהוראה אקדמית. בהתבסס על תצפיות אתנוגרפיות בדיונים וירטואליים במוסדות להשכלה גבוהה ועל ניתוח השיח התקשורתי בנושא, אצביע על הקשר הפרדוקסלי בין הדיון העוסק במצלמות ובין הביקורת כלפי מערכת ההשכלה הגבוהה בכלל, כפי שהם עולים במחקר רחב יותר, ובכללם הצורך של סטודנטים וסטודנטיות "להיראות" יותר. עוד משורטטת כאן דמותה החמקמקה של האינטימיות בהוראה, כפי שהיא עולה מן השיח, ומנותחת השפה הרגשית והטיפולית שבה מנוסחת הביקורת על מערכת ההשכלה הגבוהה.
"חדר משלהן": למידה מרחוק בקרב סטודנטיות ערביות-פלסטיניות במכללות בגליל בעקבות משבר הקורונה | טל מלר
בחורף 2020, בעקבות משבר הקורונה, נדרשו המוסדות להשכלה גבוהה בישראל לעבור להוראה ולמידה מרחוק. הערת המחקר בוחנת את חוויות הלמידה מרחוק מנקודת המבט של סטודנטיות ערביות-פלסטיניות במכללה בגליל ומתמקדת במרחב הביתי המשפחתי שאליו שבו הסטודנטיות ובאופן שבו היחסים המשפחתיים משפיעים על הלמידה. הערת המחקר מבוססת על שני מחקרים, איכותני וכמותני, והיא מדגישה את המיקומים המוצלבים של הסטודנטיות מבחינת מגדר, מעמד סוציו-אקונומי, אתנו-לאומיות ודור ראשון להשכלה. המחקרים בחנו את המשא ומתן שהסטודנטיות יכולות לערוך מול המשפחות לגבי המרחב הנגיש להן ללמידה והזמן שהן יכולות להקדיש לה, ומראים שהלמידה במרחב הביתי מחדדת את הקושי של הסטודנטיות למצוא לעצמן "חדר משלהן" ללמידה ולהקדיש לה את הזמן הנדרש. במרחב הביתי המורחב והממוגדר הרגלי הלמידה שרכשו אינם יכולים להתממש, והן מוצאות עצמן נדרשות להתמסר למחויבויות המשפחתיות. ממצאי המחקר מדגישים את חשיבותם של היחסים המשפחתיים והמשא ומתן עם המשפחות להבנתה של מידת השתלבותן במערכת ההשכלה הגבוהה.
גבולות מאותגרים: חיי יומיום בחברה החרדית בתקופת משבר הקורונה | חן ברם, אברהם מקובסקי וחיים אטיאס
הערת מחקר זו בוחנת את חיי היומיום בחברה החרדית במהלך חמשת החודשים הראשונים למגפת הקורונה בישראל כפי שהם משתקפים באתנוגרפיות שכתבו סטודנטים בקמפוס אקדמי חרדי. לטענתנו, משבר הקורונה הדגיש שאלות של גבולות ברמת הפרט והמשפחה וברמת הקולקטיב. בעקבות סגירת בתי הכנסת ובתי המדרש עברה הסוציאליזציה מאחריות הקהילה לאחריות ההורים, והתפתחות זו אתגרה את הגבולות החברתיים שסביבם מובנים חיי היומיום. קבוצות חרדיות שונות הגיבו לכך בדרכים שונות. יוזמות מלמטה, במרחב השכונתי, סייעו להתמודדות עם המצב החדש – למשל תצורות מניין חדשות או דרכים חדשות לקיים טקסים. מתוך כל אלה הועמק המפגש בין קבוצות חרדיות שבימי שגרה הגבולות ביניהן מודגשים. נוצר פוטנציאל להתפתחותה של זהות חרדית-ישראלית משותפת, אך גם לקונפליקטים פנימיים. שינויים אלו חוללו תהליכים פרדוקסליים: יוזמות ושינויים במרחב החיים המיידי מאפשרים לחברה להוסיף ולקיים את ערכיה בשעה שהיא מתמודדת עם המגפה, אך בה בעת התפתחויות אלו, ועימן השינויים בחיי השגרה, מערערים את הגבולות המוכרים, מאיימים על מערכי הסמכות והמנהיגות ומעלים שאלות על גבולות הזהות החרדית.
בהערת מחקר זו מוצגים ממצאים ראשוניים מתוך מחקר הבודק את תהליך ההתמודדות של הציבור החרדי עם מגפת הקורונה בגל הראשון של המגפה (מאמצע מרץ ועד סוף יוני 2020), הן בהיבט הפנים-קבוצתי הן בהיבט הבין-קבוצתי. לשם כך בחנו חוויות, עמדות והתנהגויות של חרדים ביחס לציבור החרדי וביחס לציבור הכללי-חילוני. המאמר מתמקד בהלך הרוח ובשינוי מערכת התפיסות בקרב פעילי ציבור ומנהיגי קהילות בציבור החרדי באמצעות ניתוח תוכן של ראיונות. נמצא שכל המרואיינים הציגו גישה ביקורתית ואף סלידה כלפי התקשורת הכללית החילונית, שלדעתם נטלה חלק בהסתה ובהכללות כלפי החרדים. עוד נמצאה תגובה דיפרנציאלית כלפי המנהיגות הרבנית-חרדית: פעילי ציבור, שמאז ומתמיד ניזונו מהנרטיב ומהאתוס החרדי הקלאסי, לא הטילו ספק במעמד הרבנים, אבל חרדים מודרניים ביטאו ספקנות ולא היססו להטיל ספק בתוקף הסמכות וביכולות של הרבנים החרדים. אף שאלו תובנות ראשוניות בלבד, ממצאים אלו שופכים אור על הסתמנותו של שינוי בעמדות של רבדים מסוימים בחברה החרדית – עמדות המשקפות ספקנות ומשבר אמון לנוכח המהומה החברתית-תקשורתית שנלוותה לאירועי הקורונה.
נקודת מפנה? השפעת משבר הקורונה על תפיסות ערכיות בחברה החרדית | יעל שמריהו-ישורון ושי שטרן
המחקר העכשווי על החברה החרדית בישראל מזהה בה תהליכים מקבילים: מחד גיסא כוחות מודרניים מקדמים את השתלבותה בחברה הכללית, ומאידך גיסא כוחות שמרניים פועלים לביצור התבדלותה מהחברה הכללית. במחקרנו ביקשנו לאמוד את השפעת משבר הקורונה על תהליכים אלו. בהתבסס על נתונים ראשוניים הכוללים ראיונות עומק עם חרדים וניתוח כתבות עיתונות ודוחות מחקר, אנו טוענים כי התפרצות מגפת הקורונה אתגרה את העקרונות הבסיסיים שהחרדיות מושתתת עליהם: התבדלות מרצון מהחברה הכללית, ניתוק מאמצעי התקשורת, עצמאות קהילתית וקשר מצומצם עם מוסדות המדינה, וחשיבותו של לימוד התורה. המצב החדש קידם דפוסי התמודדות סותרים בחברה החרדית – התגוננות והקצנת החרדיות לעומת אתגור ההנהגה החרדית ושחיקת מעמדה. היחלשותם של גבולות המגזר אמנם אינה תופעה חדשה, אך משבר הקורונה העצים תהליכים שנחשבו עד כה שוליים במגזר, ויש להניח כי החברה החרדית תידרש להם גם לאחר שוך המגפה.
חסידי הארץ השטוחה ומשבר הקורונה: בנייה ופירוק של השקפת עולם הופכית | אדם קלין אורון
חסידי הארץ השטוחה מאמינים שבניגוד לטענה המקובלת, העולם שטוח ואיננו בתנועה. לצד זאת, הם מאמינים שקיימת קונספירציה נרחבת של אליטות הפועלות מאחורי הקלעים על מנת לקדם את טובתן האישית, והן נכונות — ואף מבקשות — לפגוע במידה חריפה בשאר האנושות. את זאת הן עושות באמצעות הנדסת תודעה נרחבת, שעיקרה שקרים מקיפים לגבי צורת העולם, המערכות השולטות בו והאירועים המתרחשים בו. הידוק השליטה הממסדית בחיי הפרט והתפשטותה של מגפה עולמית הם חלק מהתחזיות של חסידי הארץ השטוחה, והיה אפשר לצפות שהתגשמותן בזמן הקורונה תהיה קלה יחסית לעיכול עבורם. אך בפועל, גם אצלם התגובות הרגשיות והקוגניטיביות היו הלם וייאוש. בהתבסס על נֶטְנוגרפיה וראיונות, הערת מחקר זו ממפה את השקפת עולמם של חסידי הארץ השטוחה בשגרה ואת תגובתם למשבר הקורונה, ומציעה השערה טנטטיבית שלפיה גם מערכת אפיסטמולוגית שונה במובהק איננה מכוננת באופן אוטונומי אלא כנגד המערכת המקובלת.
ברגע שאיום המגפה העולמית הפך מוחשי, ישראל יצאה למלחמה. מנהיגים, פקידים ופרשנים פנו לז'רגון מיליטריסטי בהתייחסם ל"מלחמה נגד הקורונה". כמו במלחמה, הרופאות והרופאים שהתייצבו בחזית וסיכנו את עצמם הפכו לגיבורים. אך כשחמישית מנשות ואנשי צוותי הבריאות בישראל הם אזרחיות ואזרחים פלסטינים, הגבורה הישראלית קיבלה פנים חדשות. הערת מחקר זו מתבססת על פרויקט שנמצא בעיצומו ובמרכזו ראיונות עם רופאים ורופאות פלסטיניות, פעילים חברתיים ומובילות דעת קהל, וכן על ניתוח מדיה. המחקר מתמקד בחוויות ובנקודות המבט של רופאות ורופאים פלסטינים בעבודתם בבתי החולים ובקהילה, בזמן משבר בריאותי ולאור נראות חיובית חסרת תקדים כפלסטינים בציבוריות היהודית-ישראלית. במיוחד הוא בוחן זאת לאור קמפיינים ציבוריים שהציגו את דמות הרופאה הפלסטינית כגיבורה הנאבקת על בריאותו של הציבור הישראלי במטרה לאתגר את ההדרה של אזרחיות ואזרחים פלסטינים בישראל. נראות זו בשעת משבר לאומי מדגישה את מגבלות ההכרה של המיעוט הלאומי הילידי הפלסטיני בישראל, ואת הפוטנציאל והמגבלות של השדה הרפואי כזירה לפוליטיקה של הכרה.
לינת חירום: הכלכלה הפוליטית של עבודה פלסטינית בזמן סגר הקורונה | יעל ברדה ועמרי גרינברג
הערת מחקר זו מתחקה אחרי שינוי חסר תקדים שהתרחש בזמן הסגר הראשון שהוטל בעקבות מגפת הקורונה בישראל/פלסטין, בחודשים מרץ–מאי 2020: 40,000 פועלי בניין פלסטינים קיבלו היתר ללון בישראל ונאסר עליהם לשוב לבתיהם שבשטחים הכבושים. ההיתר הפר את המדיניות העקבית של ישראל מראשית הכיבוש ב-1967, האוסרת על פלסטינים ללון בתחומי הקו הירוק. אנחנו טוענים ששליטה על הלינה של פלסטינים היא אתר מהותי של כינון ריבונות דרך הכפפת הגוף: השליטה על לינת הפועלים היא מפתח לשליטה גם על אפשרויות התנועה והנייחות של הגוף בזמן ובמרחב. כך המדינה מבססת ריבונות קולוניאלית יחד עם מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית. הדמיון והשוני במפגש בין הביופוליטיקה של המגפה לבירוקרטיה של הכיבוש מזמינים שתי התערבויות תאורטיות: בחינת ההשפעה של כוחות ניאו-ליברליים על ממשל קולוניאלי, ואפיונו של משטר האזרחות הישראלי לא כמשטר של זכויות אלא כמשטר בירוקרטי של ניהול תנועה.
בימים כתיקונם, העובדים הלא-ישראלים בענפי החקלאות, הבניין והסיעוד סובלים ממגוון "מחלות רקע". את הרגולציה של העסקתם מאפיינת פגיעות מבנית המתבטאת, בין היתר, במגבלות על ניידות במרחב ובשוק העבודה ובבידודם מקהילות ורשתות תמיכה. פגיעות זו החריפה בעת מגפת הקורונה. מסקירה של שלושת ענפי ההעסקה עולה כי בתקופת הקורונה העמיק המסחור של מהגרי עבודה וראייתם כאמצעי ייצור, ובעיקר הוחרף הבידוד של העובדים בענף הסיעוד וצומצמה הזכות המוגבלת ממילא של עובדים פלסטינים בענף הבניין לזמן פנוי בלא פיקוח. לצד זאת, השינויים כתוצאה מהמגפה גם משכו תשומת לב לבעיות מבניות ולמבנה הייחודי של יחסי העבודה – בפרט בענף הסיעוד – ואף הובילו למהלכים חדשים, פוליטיים ומשפטיים, המעוררים תקווה לשיפור זכויות העובדים. יתרה מזו, ניתוח ראשוני מעלה שבענף החקלאות, למשך זמן מסוים אתגרי הקורונה הובילו לחיזוק כוח המיקוח של מהגרי העבודה בשל מחסור בידיים עובדות, וכך אף שיפרו את יכולתם להחליף מעסיקים.
וירוס חסר גבולות? משחקי הריבונות בניהול נגיף הקורונה בישראל/פלסטין | נתליה גוטקובסקי
התפשטות מגפת הקורונה בישראל/פלסטין יוצרת פרקטיקות החורגות משגרת יחסי הכוח והריבונות המנוהלת באזור מאז הסכם אוסלו. בהסתמך על ניתוח פרסומים בתקשורת ובממשל, הערת מחקר זו בוחנת את הפעולה הפוליטית של הנגיף במרחב הישראלי-פלסטיני. תוך התכתבות עם ספרות העוסקת בקשרים בין כוח קולוניאלי ושחקנים לא-אנושיים משורטט כאן האופן שבו נגיף הקורונה מעצים את כוח המדינה בגבולות, אך בה בעת מאפשר לאתגרו ולהתנגד לו. התפשטות הקורונה במרחב המקומי מלווה במשחקי ריבונות הנעים בין פעולות למניעת התפשטות הנגיף ובין החשש מפני קריסה כלכלית וכיפופי ידיים במשחק השליטה בין ישראל לרשות הפלסטינית. כך, המשבר הבריאותי והכלכלי חסר התקדים של הקורונה יוצר כפילות: הוא מאפשר לאתגר את הסדר הפוליטי הדומיננטי המפריד בין הגוף הישראלי לגוף הפלסטיני, אך גם מעצים את יחסי הכוח, לעיתים בכסות של שיתוף פעולה בין הצדדים. ולבסוף, בעידן שינוי האקלים, ערעור הכוח בגבולות בשל וירוסים וגופים לא-אנושיים צפוי להתעצם.
מקריצה למצמוץ: קבורה יהודית של גופות קורונה בין דת למדינה | נועה ונה, יאנה פלדמן-זאיקה וחיים חזן
"חייהם החשופים" של גופות יהודים שנפטרו מקורונה בישראל עומדים במרכז הערת מחקר זו. יצורים ביולוגיים אלו נתונים לשרירותיות הכוח הביופוליטי המשוקע במאבק בין אידאולוגיות מנוגדות – אלו של המדינה והפרופסיה הרפואית מחד גיסא, אלו של השיח ההלכתי היהודי-אורתודוקסי מאידך גיסא. בהסתמך על אתנוגרפיה דיגיטלית שערכנו, מצאנו שמשרד הבריאות מאפשר לרבנות הראשית להחיל את ההגמוניה היהודית-הלכתית על טקסי האבלות של יהודים שנפטרו מקורונה בישראל, שגופם מהווה סכנה מוחשית ומיידית לסביבתם. בתמורה, הרבנות תומכת בריש גלי בהנחיות משרד הבריאות ומעודדת הקפדה יתרה עליהן, הן בעת טקסי הקבורה הן בהמשך, במהלך קיום מנהגי האבלות המאפיינים את החברה היהודית. בהמשך למטפורת הקריצה של קרבאל-טובי, אנחנו מציעים ש"חיים חשופים" אלו נושאים אף הם את פרטיקות הקריצה המתקיימות בין סוכני הרפואה והדת בהסדרת הקבורה של נפטרי הקורונה היהודים בישראל תחת מצב החירום. ואולם לשיטתנו, שיתופי הפעולה והקריצות ההדדיות והתזזיתיות בין סוכנים אלו מחוללים ביצוע יומיומי של קריצות מתעצמות תחת מצב חירום, עד לכדי כמעט מצמוץ נטול שליטה.
כשביואתיקה מיתרגמת לביופוליטיקה: התיעדוף בעת מגפת הקורונה כמקרה בוחן | חגי בועז ונדב דוידוביץ'
תיעדופו של טיפול רפואי במצב מחסור הוא אחת הסוגיות הקלאסיות בביואתיקה. האם אפשר להגיע לקריטריונים מוסכמים לחלוקת משאבים רפואיים בעת מחסור? הדיון בסוגיית התיעדוף, שבלט בתחילת הגל הראשון של מגפת הקורונה, התעורר בעקבות דוח בעניין הקצאתן של מכונות הנשמה שפרסמה המועצה הלאומית לביואתיקה, בשיתוף משרד הבריאות וההסתדרות הרפואית הישראלית. כשישראל, למרבה המזל, לא הגיעה לעומס שהצריך תיעדוף מטופלים להנשמה, נדמה ששאלת התיעדוף נדחקה אל מאחורי הקלעים, אך למעשה היא הפכה מדילמה שרופא חדר המיון נתקל בה לדילמה בבריאות הציבור. השינוי הזה מבליט את אחד החסרונות הבולטים של הדיון הביואתי בתיעדוף: קבלת מבנה הכוח הקיים של סדרי העדיפויות כך שהמחסור נתפס כמובנה וכמחויב המציאות. כאשר מנתחים את התמודדותה שלמערכת הבריאות עם האיום שמא תקרוס תחת מספר החולים, עם העברת חולים ממרכז רפואי אחד למשנהו ועם מחסור בחוקרים אפידמיולוגיים, שאלת התיעדוף חוזרת ועולה. דרך בחינת שאלת התיעדוף אנו טוענים גם שהמעבר של דילמות ביואתיות מרמת היחסים שבין רופא לחולה לרמת הקולקטיב מוביל לפוליטיזציה מואצת של הדיון האתי, עד כדי טשטוש ההבדל בין ביואתיקה וביופוליטיקה.
יחסים במשבר: משבר הקורונה והעמקת הליברליזציה ביחסי העבודה בישראל | אסף בונדי
בחינת אופני ההתמודדות החברתית-כלכלית עם מגפת COVID-19 מעלה שאלות רבות בדבר ההשלכות של מצב החירום על הכלכלה הפוליטית בישראל. הערת המחקר בוחנת מהן ההשפעות של המגפה ומצב החירום על המרחב הפוליטי של יחסי העבודה בישראל. היא מציגה ממצאים חדשים המראים כי אף שבמדינות רבות, וגם במצבי חירום קודמים בישראל, יחסי העבודה תרמו להתמודדות עם מצב החירום באמצעות דיאלוג בין ארגוני העובדים והמעסיקים ובין המדינה, במצב החירום הנוכחי בישראל הוחלף הדיאלוג המסורתי במשילות מדינתית חד-צדדית המבוססת על תקנות לשעת חירום. מניתוח הממצאים עולות תובנות ראשוניות לגבי מקומם המשתנה של השחקנים השונים ביחסי העבודה בזמן המגפה, התעוררותה של ההתארגנות המקומית, וחרב הפיפיות שבהגנה על העובדים במגזר הציבורי. לטענתי, צמצום המרחב הפוליטי של יחסי העבודה מבטא העמקה של מגמות ליברליזציה ששררו עוד קודם ביחסי העבודה בישראל ומשקף את שחיקת כוחם המוסדי של העובדים וארגוניהם. לסיכום הערת המחקר מוצגות הצעות לכיווני מחקר העולים מהממצאים, הנוגעים להשפעות מצב החירום על הכלכלה הפוליטית והשלכותיו על יחסי העבודה בפרט ועל יחסי מדינה-חברה בכלל.
מדוע בעלי שכר נמוך נפגעו יותר בפנדמיה? במחקר אורך אינטרנטי שבחן את המצב התעסוקתי, את היקף שעות העבודה ואת השכר בחודש מרץ 2020 – עם תחילת המגפה בישראל – ובחודשים אפריל ויוני 2020, מצאנו שעובדים המועסקים בדפוסי העסקה לא-טיפוסיים (עבודה זמנית, עבודה חלקית והעסקה דרך קבלנים) ועובדים ללא ייצוג קיבוצי היו מלכתחילה מוחלשים יותר בשוק העבודה, ועם התחלת הסגר גם הפגיעה בשיעורי התעסוקה שלהם הייתה קשה יותר. לעומת זאת, אצל עובדים בהסדרי העסקה טיפוסיים ועובדים בעלי ייצוג קיבוצי נשמר שיעור תעסוקה גבוה יותר, וכדי לפצות על כך הופחתו מספר שעות העבודה והשכר. המחקר חושף את עומק אי-השוויון הנגרם כתוצאה מההסדרים המוסדיים המאפשרים או שוללים תצורות העסקה לא-טיפוסיות וייצוג לעובדים. הסדרים אלו מבטאים בחירות חברתיות של שחקנים כלכליים ומדינתיים שיש להן השפעה רבה על אי-שוויון בעת שגרה, ועל אחת כמה וכמה בעת משבר.
השכלה גבוהה וחוסן תעסוקתי בעיתות משבר כלכלי-תעסוקתי | גל ליפשיץ וסיגל אלון
מחקר זה בוחן אם שינוי בתנאי שוק העבודה פוגע באופן דומה בתחושת הביטחון התעסוקתי אצל עובדים בעלי השכלה אקדמית וחסרי השכלה אקדמית, בהסתמך על הניסוי הטבעי שמספקת התפרצות מגפת הקורונה. הנתונים לקוחים מסקר המבוסס על מדגם הסתברותי ומייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל לפני מגפת הקורונה ובמהלכה. הממצאים מראים כי בעלי השכלה אקדמית עובדים במשרה מלאה יותר מאשר חסרי השכלה אקדמית. ככלל, אצל כל העובדים נפגעה תחושת הביטחון התעסוקתי כתוצאה מן המשבר, אך חסרי תואר אקדמי חוששים יותר מאובדן מקום העבודה (כלומר הם חשים פחות ביטחון תעסוקתי במקום העבודה) ומגלים נכונות רבה יותר להתפשר על מנת להימנע מאבטלה (כלומר חשים פחות ביטחון תעסוקתי בשוק העבודה), בהשוואה לעובדים בעלי תואר אקדמי. ממצאים אלו מעידים כי להשכלה גבוהה יש פרמיה גדולה במונחים של היקף תעסוקה וביטחון תעסוקתי, והיא חשובה במיוחד בתקופות משבר.
משפחה ועבודה בעת משבר הקורונה: הפגיעוּת הכפולה של נשים | אפרת הרצברג-דרוקר, מאיר יעיש וטלי קריסטל
אי-השוויון בין משפחות ובתוך משפחות בעת משבר הקורונה הוא העומד במוקד הערת מחקר זו. אנו שואלים אם חל שינוי בדפוסי התעסוקה של משפחות, הן בשכר הן בעבודות הבית והטיפול בילדים, ואם יש קשר בין שני השינויים הללו. באמצעות ניתוח נתונים מתוך גל ראשון של סקר ארוך טווח המתמקד בישראלים (גברים ונשים) שהיו בכוח העבודה לפני פרוץ מגפת הקורונה, אנחנו בוחנים את דפוסי התעסוקה בשכר ושלא בשכר בתוך הבית לפני תחילת הגל הראשון של התחלואה, בתחילת חודש מרץ 2020, ובעיצומו של הסגר – בסוף חודש אפריל. אנו טוענים כי נשים חוו פגיעה כפולה בזמן המשבר: לא זו בלבד שתעסוקתן בשוק העבודה נפגעה, גם היקף עבודתן בתוך הבית (בעבודות הבית ובטיפול בילדים) התרחב. הממצאים מלמדים שגל התחלואה הראשון וסגירת המשק בעקבותיו אכן הובילו, לפחות בטווח הקצר, להתרחבות אי-השוויון המגדרי בשוק העבודה ובתוך משקי הבית.
חלוקת עבודות הבית בין גברים ונשים בימי קורונה | תמר קריכלי-כץ והילה שמיר
מחקר זה בוחן את השפעתה של תקופת הקורונה (הסגר הראשון) על חלוקות עבודות הטיפול ומשק הבית בין נשים לגברים. המחקר מבוסס על סקר אינטרנטי עליו השיבו 631 משתתפים ומשתתפות בחתך סוציו-אקונומי בינוני-גבוה שחיים במשק בית עם בן.ת זוג וילדים מתחת לגיל 18, ביחס לחייהם בתקופת הסגר הראשון. ממצאינו מלמדים כי האיזון בין עבודה למשפחה ופנאי היווה את האתגר המרכזי עבור הנשאלים בתקופת הסגר הראשון, אך כי, בניגוד להשערת המחקר, הקורונה לא הביאה לשינוי מהותי בחלוקת התפקידים המגדרית במשק הבית. גברים ונשים כאחד ביצעו יותר עבודות משק בית במהלך תקופת הקורונה, והגברים אף דיווחו עליה בשיעור גבוהה במעט בעבודות הבית הכלליות מהנשים. עם זאת המחקר מצא כי נשים המשיכו לבצע לפני ובתקופת הקורונה יותר עבודות בית מגברים, כאשר ההבדל המרכזי בין גברים לנשים בעבודות הבית במהלך תקופת הקורונה ובהשוואה לתקופה הקודמת התבטא בעבודות הניקיון. כמו כן מצאנו קורלציה בין הכנסה גבוהה של משק הבית לבין עליה משמעותית יותר באחוז עבודות הבית שביצעו נשים בתקופת הקורונה, וכן בין עליה בשעות שהושקעו בעבודות הבית ובין המצב התעסוקתי של המשיבים והמשיבות עצמם בתקופת הקורונה וכן המצב התעסוקתי של בני ובנות הזוג. הערת מחקר זו מנתחת ממצאים אלה לאור הכתיבה הסוציולוגית והמשפטית ביחס לחלוקת נטל עבודות הבית בין בני זוג, וקוראת לניתוח מגדרי ומעמדי של אי השוויון בין גברים לנשים בשוק העבודה וכן בחלוקת נטל עבודות הבית.
ישראל נקטה מדיניות של סגר ומגבלות תנועה בניסיון להתמודד עם מגפת הקורונה. לאורך תקופות הסגרים דווח על עלייה במספר אירועי האלימות במשפחה. עלתה הטענה כי כתוצאה מהסגר והשהות הממושכת בבתים גבר הסיכון לאלימות במשפחה, מכיוון שהשהות הממושכת בסגר מעצימה לחץ, חרדה, מצוקה כלכלית, התמכרויות והפרעות אישיות, הידועים כזרזים למקרים כאלה. אולם האם נתוני המשטרה משקפים עלייה דרמטית בהיקף האלימות במשפחה בתקופת הסגרים? הערת המחקר מנסה לתת מענה לשאלה זו באמצעות ניתוח נתונים ממשטרת ישראל. המחקר הוא מחקר אורך תצפיתי על כלל אירועי האלימות במשפחה בעיר תל אביב-יפו (n=7,122) שדווחו למשטרת ישראל במשך 896 ימים (1 בינואר 2018–14 ביוני 2020). נתוני המשטרה אינם מעידים על שינוי בשיעור עבירות האלימות במשפחה לאחר תחילת הסגרים (20 במרץ 2020, 7 באפריל 2020) בהשוואה לתקופות שונות לפני הסגרים או ביניהם. הממצאים מדגישים את המורכבות של מדידת תנודתיות פשיעה על ציר הזמן ועל ידי מקורות שונים.
הערת מחקר זו מציגה ממצאים ראשוניים ממחקר אורך על חייהן של נשים ומשפחות בעוני. בשנים האחרונות מתרחב המחקר המאמץ פרספקטיבה מודעת-עוני ומבקש להשמיע את קולם של מי שחווים עוני וללמוד מחוויות חייהם. מתוך פרספקטיבה זו ואגב הרחבתה, מחקרנו מתבסס על ניתוח שיח פמיניסטי ביומני תיעוד עצמי של שמונה נשים בתקופת הסגר הראשונה. בעזרת צוות מחקר המורכב מחוקרות ומנשים פעילות פוליטיות החוות בעצמן עוני, ביקשנו לתאר ולהבין את מציאות החיים היומיומית – החומרית והרגשית כאחד – של ילדים, נשים ומשפחות בעוני בימי הסגר בתקופת הקורונה ולאחריו. עבור משפחות אלו, שגם בימי שגרה נותרות מאחור, מרחב ההסתגלות למצב החירום החדש מוגבל מלכתחילה. כך, בניגוד בולט לסטרוקטורת הרגש שאפיינה את מעמד הביניים בימי הסגר הראשון, שנעה בין חדווה ובין זרוּת לנוכח האטת החיים וההתכנסות העצמית והמשפחתית הכפויה, מצאנו כי עבור משפחות בעוני תקופת המגפה היא המשכה של מציאות חיים נטולת כל שכבת הגנה. מציאות חשופה זו, המתאפיינת בהעצמת הרגילות המשברית של החיים בעוני, מתוארת ומנוסחת כאן על ידי הנשים עצמן.
צריכה, משבר, קיימות ומדיניות: היבטים חברתיים של צריכה וסביבה במהלך הקורונה | מיטל פלג מזרחי ואלון טל
המשבר הכלכלי והבידוד החברתי אשר נכפה במסגרת ההתמודדות עם הקורונה הובילו לשינויים בדפוסי הצריכה, שחלק מהשפעותיהם הסביבתיות חיוביות וחלקן שליליות. מחקרי עבר מלמדים כי מחד גיסא משברים טומנים בחובם הזדמנויות לאימוץ דפוסי צריכה מקיימים יותר, ומאידך גיסא הם נוטים להפוך דפוסי צריכה לחסכניים יותר באופן שעשוי לדחוק הצידה שיקולים סביבתיים. במחקר שערכנו ב-2018 אפיינו את דפוסי הצריכה לפי עשירונים סוציו-אקונומיים מנקודת מבט סביבתית. מחקר אורך זה חוזר אל אותם נבדקים בלב הסגר הראשון, במטרה לבחון כיצד השפיע משבר הקורונה על דפוסי הצריכה של העשירונים השונים ותמיכתם בצעדי מדיניות סביבתית כלכלית. מהממצאים עולה כי כל העשירונים נטו לחסכנות בצריכה, אולם העשירונים הנמוכים ביותר דיווחו על העלייה הרבה ביותר בהתנהגות הרסנית כלפי הסביבה, ואילו העשירונים הגבוהים הראו שיפורים צנועים בתחום הסביבה. לתמיכה הציבורית הרבה ביותר, בקרב כל העשירונים, זכו צעדי מדיניות שהוצגו במפורש כסביבתיים, ואילו לתמיכה הציבורית המועטה ביותר זכה המיסוי על מוצרים מזהמים בשימוש יומיומי, כגון מזון וחשמל. הערת המחקר מצביעה על ההיבטים הסביבתיים של עוני ומשבר.
ההתמודדות עם נגיף הקורונה מאתגרת את קיומו הסוציו-פוליטי של המרחב הציבורי ומעלה שאלות על אופיו וגבולותיו. המחקר המתואר כאן מראה כי המגבלות המוטלות על ההתנהלות במרחב הציבורי והאיום על זמינותו מעצבים תפיסות של מרחב ושל גבולות קונקרטיים וסימבוליים בין פרטי לציבורי. באמצעות ניתוח מרחבים עירוניים בתל אביב-יפו אנו מראות שני עניינים מרכזיים: האחד, פעולתם של אנשים היא מעצבת מהותית של המרחב הציבורי. היא מעידה על נחיצותו, המתבטאת בצורך באינטראקציה עם מכרים וזרים ובתחושות שייכות ושחרור. השני, השינויים בתפיסת המרחב מתבטאים בעיצובם של גבולות ומצביעים על אופיו הדינמי של המרחב הציבורי. חוף הים העירוני מגלם את התביעה המחודשת על המרחב הציבורי, הנתפס כמרחב לגאולה זמנית ולשחרור; המרפסת בבית המשותף היא טריטוריה פרטית המתגלה כמובלעת אנומלית, הפורצת אל המרחב הציבורי ומסגלת לעצמה את איכויותיו. שני המרחבים מלמדים על שינויים בתפיסת המרחב המתרחשים לנגד עינינו.
כמיהה לעבר, תקווה לעתיד | הגר חג'ג'-ברגר
המחקר בוחן את חוויית הבידוד בחברה הישראלית בתקופת משבר הקורונה ומתמקד בסיפורים של המבודדים והמבודדות הראשונים בישראל. הוא מבוסס על עבודת שדה אתנוגרפית שהחלה במקרי הבידוד שלפני הסגר הקולקטיבי, ואשר כוללת ראיונות עומק עם 53 מבודדים ומבודדות, תצפיות, שיחות ויומן שדה. בהערת מחקר זו אתמקד בסיפורים מתוך שדה המחקר שיש בהם מרכיבים של נוסטלגיה וגעגוע. טענתי היא כי מבודדים ומבודדות רבים משתמשים בנוסטלגיה ובגעגוע כבמקור ליצירת תקווה ולחיזוק חוסנם האישי והחברתי בזמן הבידוד. מרחב הבידוד משמש להם מרחב לימינלי שבו התרפקות על העבר מפיחה בהם תקווה לעתיד טוב יותר דווקא בתקופה של משבר ואי-ודאות.
אוכלים ישראליות בזמן הקורונה: ניתוח יומני שדה של סטודנטים בפריפריה הישראלית | נמרוד לוז
דיון קצר זה בוחן דינמיקה קצרת מועד ביחסי אדם-קהילה בהיבטים הקשורים לאוכל ותמורות בדגמי הצריכה והשימוש באוכל במהלך משבר הקורונה. ראשיתו באתנוגרפיה שערכו סטודנטים וסטודנטיות במכללה האקדמית כנרת, שבמסגרתה כתבו יומני שדה ותיעדו פעילויות, תהליכים, רגשות ועוד בכל הקשור במפגשיהם עם אוכל. המצב האנומי שאליו נקלעו במשבר הוביל לשינויים ולחידושים באופן שבו התייחסו למובן מאליו ולשגרת האוכל שהתרגלו אליה עד המשבר, והפנאי שנוצר אפשר תשומת לב רבה יותר לסוגיות שלא עסקו בהן בעבר. באתנוגרפיות אפשר לזהות חיבור מחדש לאוכל כאל מרחב של ידע והתחדשות, ובוודאי נכונות להתוודע מחדש למרכזיותו של אוכל בחיינו החברתיים. כן ניכרת עלייה בכל הקשור לאכילה רגשית – למשל באכילה יתרה, בכמות הקלוריות הריקות הנצרכת ובשתיית אלכוהול, וגם בהתרגשות מאוכל, מהמפגש עימו ומההזדמנויות הטמונות בו למפגש משפחתי ורב-דורי. התברר כי המרחב הכפרי, שממנו באים מרבית הסטודנטים והסטודנטיות, עמיד מהמרחב העירוני ומאפשר התמודדות נוחה יותר עם המפגעים שנוצרו במהלך הסגר. סוגיה נוספת שעולה מהתיעוד היא עליית קרנו של המזון המקומי, הידוק קשרי יצרן-צרכן ואספקת מזון ישירה מהחקלאים אל המרחב הביתי.
תנועה ללא נחת: המודרניות הפרפורמטיבית של הפגנות בלפור | הודל אופיר
הערת מחקר זו מציעה מחשבה על הכוראוגרפיה של הפגנות בלפור בקיץ 2020 ועל המשמעות הפוליטית של תנועה באירועים הללו. המונח "תנועה ללא נחת" מגלם את ניגודיה וסתירותיה של תנועה: מצד אחד תנועה היא ביטוי מובהק של חופש, ומצד שני, בהקשרים של אי-שקט חברתי, היא מוצגת כביטוי של אלימות שיש למשטר ולהגביל. מגפת הקורונה, שפרצה בעת משבר ממשלי-פוליטי בישראל, הובילה להחלתן של הגבלות תנועה חמורות, ואלה חשפו והגבירו את אי-השקט והמתח החברתי. ניתוח אתנוגרפי של שתי כוראוגרפיות שהתקיימו בהפגנות בלפור, ובחינתן מנקודת מבט מגדרית, מראים כי צורות נעות אלו של התנגדות מקנות לרוקדות תחושה יתרה של סוכנות, שמקורה בגוף הנע או הדומם. אני מציעה לחשוב על הפרפורמטיביות של הפגנות בלפור כעל מפגן ראווה של המודרניות שמוצגים ומבוצעים בו מאפייני היסוד שלה: לאומיות, דמוקרטיה, מימוש עצמי והיפר-קינטיות.
Xין מצב בומר: דוריות במחאת בלפור בין משבר הקורונה ומשבר האקלים| שחר פישר
הערת המחקר מציעה ניתוח סמיוטי ושיחני של מחאת בלפור בישראל בקיץ 2020 כמחאה בעלת מאפיינים דוריים. השוואה ראשונית בין מחאת 2011 ומחאת 2020 כמחאות בעלות אופי דורי מדגישה את המשבריות האקוטית של זו האחרונה, הן בשל אירועי מגפת הקורונה הן בשל חוויה דורית קודמת של משבר ועתיד הנתון בסכנה. אני מבקש להציע שלפחות חלק מחוויה דורית זו מקורו ביחסיו של דור הצעירים הנוכחי בישראל עם נושא משבר האקלים והעתקתם אל משבר הקורונה. יחס זה, המתאפיין באווירת חירום ובביקורתיות על גבול הדיסידנטיות, מועבר בעת משבר הקורונה מהרמה הגלובלית אל הרמה הישראלית המקומית. שני מקרי מבחן – פעילים אקלימיים ופעילי תרבות – משמשים אותי לחקירת תופעת הלוקליזציה של תכנים אוניברסליים, שמאופיינת גם בכניסה דורית לזירה הפוליטית.
דבר העורכים | אורי רם, שלמה סבירסקי וניצה ברקוביץ'
אוטוקרטיה | אסף דוד
אוכל | דפנה הירש
אי-שוויון | יוסי דהאן
אינדי בבלפור | דלית שמחאי ואורי דורצ'ין
אלימות אינטימית | רות פרסר
אנושות | שלמה סבירסקי
אנשים עם מוגבלויות | רוני הולר
אנתרופולוגיה | תמר אלאור
ארגוני נשים | חנה הרצוג
בגרות צעירה | יוספה טביב-כליף
ביו-פוליטיקה | דני פילק
ביטחון תזונתי | ישי מנוחין
בית | ירון הופמן-דישון
בית ספר | נוגה דגן-בוזגלו
ביתיות במשבר | אומיימה דיאבּ
בנק ישראל | דניאל ממן
בריאות | דנה זרחין
גבריות | תאיר קרזי-פרסלר
גילנות | גבריאלה ספקטור-מרזל
גלובליזציה שלילית | אורי רם
דור, מגדר ומחאה | חנה הרצוג
הגירה | אדריאנה קמפ
הוצאה ממשלתית | אריה קרמפף
הוראה זומית | תמר הגר
הפגנות | ברברה סבירסקי
זומסטר | רגב נתנזון
זיהום | חיים חזן
זיכרון קוסמופוליטי | נתן שניידר
זכויות אדם | רון דודאי
זכויות עובדים | יובל לבנת
הזכות לפרטיות | מריה גרצקי
זמן | שרית הלמן
זקנה | ברברה סבירסקיהחברה החרדית | נסים ליאון
החברה הערבית-בדווית | סראב אבורביעה קווידר
חוב ציבורי | רונן מנדלקרן
חירום | יואב מחוזאי
טקסים | חזקי שוהם
ידע | עמליה סער
יחסי אדם-חיה | אורית הירש-מציאולס
כיבוש | יעל ברדה
הכלכלה המקומית והעולמית | סאמי מיעארי
להט"ב | גילי הרטל
מבקשי מקלט | ענת בן דור
מוות | יעל השילוני-דולב
מחאה | גל לוי
מטפורת המלחמה | עפרה בן ישי
מיקרואורגניזמים ובני אדם | רפי גרוסגליק ודן קוטליאר
מסכה | נדים כרכבי
המעמד הבינוני | אורי רם
מעקב מדינתי | ערן פישר
מערכת הבריאות | דני פילק
משפחה | דפנה הקר
ניאו-פיאודליזם | גל הרץ
נשים חרדיות | יהודית חסידה
נתונים | ענת בן-דוד
סבאסבתא | ניצה ברקוביץ'
סגר | ניב גורדון
סולידריות | תמר ברקאי
סימולרזום | מוטי גיגי
סקיוריטיזציה | יגיל לוי
סקס | מיה לביא-אג'אי
עבודת בית | עמית קפלן
עבודה מהבית | אורי רם
עובדות חיוניות | יעל חסון
עוני | גל לוי ודנה קפלן
העידן הרגשי | יוליה לרנר
העיר הקורוניאלית | אורן יפתחאל וארז צפדיה
העקומה | תמר ברקאי
פוליטיקה | גדי אלגזי
פוסט-אנושי | כרמל וייסמן
פוסט-קורוניאליזם | אסף דוד
פופוליזם | דני פילק
פיננסיאליזציה | זאב רוזנהק
הפלסטינים בישראל | מהא כרכבי סבאח וסאמי מיעארי
פמיניזם | חדוה ישכר
פני המגיפה | רגב נתנזון
הפרטי והציבורי | בטי בנבנישתי
פרקריאט | אורלי בנימין
צרכנות | רפי גרוסגליק
קבוצת סיכון | דבי ברנשטיין
קורונספירציה | תמר טאובר-פאוזנר
קיימות | עדי וולפסון
רגשות | הגר חג'ג' ברגר
ריחוק חברתי | יהודה שנהב-שהרבני
שלטון האדנות | דני גוטוויין
תיירות | ג'קי פלדמן
תעשיית המין | יעלה להב-רז
תרבות מסכית | מוטי רגב