הקדמה

לקראת פרדיגמה חברתית-סביבתית בישראל | נתליה גוטקובסקי, רפי גרוסגליק ולירון שני

היררכיה של חובות: הטבע ככלי לעיצוב יחסם של תושבי הכפרים הדרוזיים בכרמל למדינה

ראמז עיד

בניגוד לחשיבה הסביבתית העדכנית בעולם, המדיניות הסביבתית ההיררכית שהוכתבה על ידי מדינת ישראל בהרי הכרמל במשך שנים גרמה לזיהוי היער כסמל ציוני מובהק ולניכור פיזי ותרבותי בקרב תושבי שני הכפרים הדרוזיים השוכנים במקום, שהמרחב שהיה שייך להם הופקע בהדרגתיות. במאמר זה אני טוען שבסיס היחסים בין המדינה לתושבים היה ונשאר יחס היררכי קבוע, הן בהשפעת התרבות והמדיניות הסביבתיות המיליטריסטיות והן בגלל נרטיבים מדומיינים של המדינה שמציגים את היחסים כיחסי הדדיות מבוססי חובות משותפים. לטענתי, נרטיבים אלו מנוסחים מחדש לאחרונה, כשקולות ופעולות של התושבים מאתגרים הבניה זו של מערכת היחסים ומייצרים ערך חדש של היער בקרבם, בתקווה לנכס לעצמם שוב את היער ולהביא לאימוץ מדיניות סביבתית שוויונית יותר. באותה עת, היער הופך למגרש סמלי שבו הם מעצבים את זהויותיהם ואת מעמדם בתוך המדינה.

​

להוציא פסולת מאשפה: רשמים אנתרופולוגיים מסקרי אשפה ביתית בישראל

טליה פריד

סקר פסולת פיזי הוא תהליך דגימה ומדידה של אשפה ביתית, שנערך על ידי המדינה, ומטרתו לכמת את האשפה המושלכת על ידי תושבים ואת מידת שיתוף הפעולה שלהם עם מדיניות מיחזור. במאמר זה, המבוסס על עבודת שדה כסוקרת פסולת בחברה מובילה לייעוץ סביבתי, נטען שתוך כדי סיווגה ומדידתה הקפדנית של האשפה היא גם מעובדת לכדי אובייקט מדעי, חומרי ונורמטיבי חדש. המאמר מביא עדויות אתנוגרפיות על הפרקטיקות הגופניות והפרשניות בסקרים ועל החומרים המצויים באשפה, על מנת להדגים את תהליך העיבוד מחדש של האשפה לכדי “פסולת“ ו“זבל“ ולהציג את מורכבותו. הממצאים מנותחים לפי תיאוריות של סיווג מדעי ושל הטמעת טכנולוגיות יומיומית מתוך ספרות, מדע, טכנולוגיה וחברה (Science and Technology Studies). 

​

לעזוב את גן עדן: סביבתנות וקידום השלום בחצי האי סיני, 1977-1983

שחר שדה
המאמר בוחן את יחסי הגומלין שבין סביבה, פעילות סביבתית וקידום שלום במזרח התיכון בחצי האי סיני בשנים 1983-1977 מתוך התבוננות ברשת סינגור שהתגבשה סביב נושא שימור הטבע בסיני. ברשת זו פעלו סביבתנים ישראלים שהוצבו בסיני בשנות השלטון הישראלי, מדענים בינלאומיים, אקדמאים מצרים וארגוני סביבה מקומיים ובינלאומיים. המאמר, המעלה תרומה ייחודית להיסטוריוגרפיית הסביבה במזרח התיכון, מאשש ומפתח את הנחות היסוד המופיעות בספרות העוסקת בבניית שלום סביבתית בעזרת תיאוריות רשתות סינגור ודימיון סביבתי. מהמאמר עולה בבירור הפוטנציאל הטמון בסביבתנים לקידום שלום והפוטנציאל הטמון בתקופת הפוסט-קונפליקט לקידום פרקטיקות חדשניות ויוזמות ייחודיות חוצות גבול. עוד מצביע המאמר על השפעתו החיובית של תהליך השלום על פיתוח סביבתנות במצרים ועל שמירת טבע בסיני, ועל האופן שבו השפיעו אלה על קיומה של תיירות חוצת גבולות בין המדינות, ולפיכך על השלום.

השטח שבין טבע לתרבות: מבט אנתרופולוגי על "השטחים הפתוחים" בישראל

לירון שני

היחס בין טבע לתרבות הוא סוגיית יסוד באנתרופולוגיה ובמדעי החברה. בישראל התפיסה המפרידה בין טבע לתרבות משפיעה על סוגיות לאומיות, כלכליות ופוליטיות, וכן על פרשנות המונח “טבע“. המאבק על השטחים הפתוחים בישראל — אחת הסוגיות הבולטות בסדר היום התכנוני והסביבתי בישראל כיום — משמש מקרה בוחן להשפעת הפרדה זו והמאבקים סביבה. במאמר זה, המבוסס על מחקר אתנוגרפי שנערך בצומתי המפגש והקונפליקט בין חקלאות לסביבה באזורי הערבה והשרון, אציג את התפתחות מושג השטחים הפתוחים בישראל ובעולם, אתאר את השימושים השונים שנעשו בו ואנתח את ההתנגדויות שהוא מעורר. בניגוד לגישות הטוענות שההפרדה בין הטבע לתרבות אינה רלוונטית עוד למחקר החברתי, מהמאמר עולה הפוטנציאל הגלום במושג השטחים הפתוחים לאתגר את תפיסת ההפרדה הזו. לטענתי, ניתוח התפיסות השונות של ההפרדה בין הטבע לתרבות מאפשר הבנה טובה יותר של מאבקים סביבתיים וחברתיים כיום ושל היחסים בין סביבה לחברה.

​

בין תרבויות של טבע לקהילות של ידע: ידע מקצועי וידע מקומי בתפיסת נופי יערות הכרמל

חגית זמרוני, אפרת איזנברג ודניאל אורנשטיין

בשנים האחרונות מושם דגש על חקר יחסי האדם והסביבה. גישות אקולוגיות ממשיגות את התועלות שמספקות סביבות טבעיות, אך מתקשות להסביר את האופן שבו אנשים תופסים סביבות אלו ומפרשים אותן. מאמר זה מבקש לגשר על פער זה באמצעות שימוש בגישה חברתית לניתוח הסביבה, גישה המתחקה אחר משמעויות ופרשנויות המיוחסות לנוף הטבעי ומדגישה את ריבוי התפיסות התרבותיות המתחרות ביחס לטבע. בהתבסס על מחקר שבחן תפיסות של נופי יערות הכרמל בקרב תושבי האזור — מדעני סביבה, יהודים ודרוזים — המאמר מציג את השיחים השונים והקונפליקטואליים המיוחסים לטבע כסביבה אלטרנטיבית המספקת מפלט, כסביבה הממשיכה את שגרת היומיום וכסביבת מחייה שמגולמות בה מסורת ואפליה מרחבית. הדיון מציע חשיבה מחודשת על הידע המערבי-מודרני שמייצרת הקהילה האפיסטמית של מדעני הסביבה כמכניזם להשתקת צורות של ידע מקומי ואלטרנטיבי ולטשטוש הֶקשרים חברתיים קונפליקטואליים שבבסיס תפיסות הטבע בישראל.

​

(אי) שוויון אקלימי: פליטת גזי חממה מצריכת מזון בישראל על פי מדרג סוציו-אקונומי

גיא מילמן ודני רבינוביץ

הדור הראשון של מחקרים הקושרים בין סביבה וחברה עסק בעיקר בפגיעותן היחסית של אוכלוסיות עניות, פריפריאליות, חלשות ומוחלשות (כולל מיעוטים אתניים וילידיים) למִפגעים ולסכנות סביבתיות. העניין הרב שמעורר לאחרונה שינוי האקלים, והמודעות הגוברת לצדק האקלימי (או שמא אי-הצדק האקלימי) הכרוך במצב האקלימי הפוסט-נורמלי (מאפ“נ), הסיטו חלק מתשומת הלב המחקרית מסוגיית הפגיעות אל שאלת אחריותן הדיפרנציאלית של קבוצות שונות לעצם היווצרותן של מצוקות סביבתיות. מאמר זה, העורך השוואה בין כמויות גזי החממה שנפלטות ממשקי בית בישראל כתוצאה מצריכת מזון, עוסק במובהק בשאלת האחריות. אלא שבניגוד למחקרים רבים אחרים, המתמקדים באחריותן הדיפרנציאלית של מדינות לשינוי אקלים, הניתוח שאנו מציעים הוא תוך-מדינתי. הנתונים המדידים הראשוניים מישראל, שאנו מנתחים כאן, מאששים את הנחת המחקר: צריכת המזון לנפש במשקי בית אמידים אחראית לפליטת כמות גבוהה יותר של גזי חממה מצריכת מזון לנפש במשקי בית עניים יותר. המאמר, המתבסס על מחקר גישוש חלוצי שלנו של הסוגיה בישראל, מציף כמה מהקשיים האמפיריים המאפיינים מחקרים מסוג זה בישראל ובכלל ומציע כיוונים מתודולוגיים להתמודדות עם קשיים אלו במחקרים עתידיים.

​

הטמעת החינוך הסביבתי בבתי הספר ושאלת יישומה של אידיאולוגיית הצדק הסביבתי: נקודת המבט של עובדי ההוראה

נועם זרדז ורקפת סלע-שפי

מגבלות החינוך הסביבתי בבואו לחולל שינוי תפיסתי והתנהגותי מעסיקות פעילים סביבתיים וחוקרים. בישראל, הטמעת החינוך הסביבתי בבתי הספר מתבצעת בעיקר באמצעות תכניות חיצוניות, במסגרת תהליכי הפרטה רחבים במערכת החינוך. המאמר דן בהשלכות של תהליך זה על התנהלות החינוך הסביבתי ועל האפקטיביות שלו בהשגת יעדיו, ובייחוד על ההפצה של עקרונות הצדק הסביבתי, הנתפסים כחלק מהרציונל והתכלית של התחום. כל זאת מנקודת המבט של עובדי ההוראה העוסקים בו בבתי הספר היסודיים. המאמר נשען על הגישה הרואה בעובדי ההוראה סוכנים חברתיים, שתפיסתם את שדה פעולתם ואת מקומם בתוכו לא רק משקפת את מצבו של שדה זה אלא גם משמשת כגורם בהבנייתו ובעיצובו. המחקר מבוסס על ראיונות עומק עם נציגים משלוש קבוצות של עובדי הוראה: מורים לחינוך סביבתי, מדריכים מהחברה להגנת הטבע העובדים בבתי הספר ומנהלי בתי ספר. ניתוח הראיונות חושף דימוי מקצועי מוחלש, מאבקים על משאבים סימבוליים וזיקות חלשות בין עובדי ההוראה השונים. כל אלה משקפים — ומקבעים — מצב שבו החינוך הסביבתי בישראל סובל מערפול ומשוליות כתחום חינוכי, ואף מתהווה הלכה למעשה כתחום הפועל בניגוד לעקרונות הצדק הסביבתי המונחים בבסיסו, שלהטמעתם הרחבה הוא אמור להוביל.

​

מסות:

האם קולנו ייבלע ברעש? מאבק ציבורי סביבתי בפריפריה הצפונית – מבט מבפנים | מירב אהרון-גוטמן ורואי גוטמן

ביגון נוף מולדת: נסיעה בעקבות טשרניחובסקי | תמר ברגר

​