דבר העורך | חיים חזן

​

בית אישי, אוהל קהילתי וצדק חברתי במאהל המחאה בבאר שבע

ענבל אסתר סיקורל וטל ליטבק–הירש

מאמר זה מציג את רעיון הבית על שלל היבטיו כמו שעלה מתוך השיח של תושבי המאהל בבאר שבע, שהוקם במסגרת המחאה החברתית של קיץ 2011. בייחוד תודגש הבניית הבית הקהילתי ותרומתה לעיצוב המאבק. ממצאי המחקר מלמדים על שיח מורכב שעוסק בשלוש רמות של רעיון הבית: הבית האישי, קרי ההכרח למצוא פתרונות דיור; הבית הקהילתי שנוצר במאהל; והבית הלאומי המתבטא ברצון ליצור מדינה טובה יותר לאזרחיה. המחקר מצביע על האפשרות לפתח מחאה קולקטיבית של קבוצות הטרוגניות דרך יצירת זהות משותפת סביב רעיון הבית ומדגים זאת במקרה של המאהל בבאר שבע. לטענתנו, המאפיינים הגיאוגרפיים הייחודיים של העיר באר שבע הובילו ליצירת מאהל מחאה הטרוגני, והוא בתורו הבנה קהילתיות מאגדת. בתוך מאהל זה עוצבה אידיאולוגיה של שותפות קהילתית המיועדת לקידום המאבק החברתי. המאהל עוצב פיזית ורעיונית כבית אישי-משפחתי, והאוכלוסיות בתוכו הגדירו חלוקת תפקידים כמו משפחתית. דינמיקה זו יצרה אחדות מודגשת מחד גיסא וחיכוכים מאידך גיסא. אפשר לראות חיכוכים אלה כמשקפים יחסי כוחות עדתיים ומגדריים בחברה הישראלית.

​

מהקמפוס לנמל: סיקור שביתות ושובתים בתקשורת הישראלית

יוסי דהאן, שלומית בנימין, מוטי גיגי, שלומית ליר, מתי שמואלוף, נפתלי שם טוב

 מאמר זה בוחן סוגיות של זהות ומעמד בסיקור שביתות בתקשורת הישראלית ובודק את המציאות הסמלית שהמדיה מבנה בהתייחסות לשביתות ולשובתים. המחקר עוקב אחר הסיקור התקשורתי בשלוש שביתות: שביתת הסגל הבכיר באוניברסיטאות (2001), שביתת עובדי הנמלים (2004) ושביתת העובדים הארעיים בנמל התעופה בן גוריון (2006). במסגרת המחקר נבחנת השאלה כיצד פועלים מנגנוני ההבניה והמסגור התקשורתיים בכל אחת מהשביתות, ואם מנגנונים אלה מייצרים ייצוגים מעמדיים ואתניים מובחנים בהתייחסותם לכל אחת משלוש קבוצות השובתים. מניתוח כמותי ואיכותי של הממצאים עולה מידה רבה של מובחנות תקשורתית, כאשר הסגל הבכיר באוניברסיטאות סוּקר לחיוב לעומת הסיקור השלילי של עובדי הנמלים והעובדים הארעיים. מובחנות זו התבטאה במסגור, בתבניות חוזרות של מיון וארגון המידע ובהבניה שונה של ייצוגי מעמד ואתניות של כל אחת מקבוצות השובתים.

​

מרשם לטבע: הטבע בין אדמה לסביבה ־ המאבק על הקמת הישוב מרשם במזרח לכיש

לירון שני

מאבקים סביבתיים אינם עוסקים רק בהגנה על הסביבה הפיזית ובסוגיות של איזון אקולוגי, אלא משקפים גם קונפליקטים ומתחים בסוגיות של עיצוב המרחב, החברה והזהות הקולקטיבית. מאמר זה עוסק במאבק הסביבתי שהתנהל בשנים 2009-2008 סביב היוזמה ליישב מקצת ממפוני גוש קטיף ומתיישבים נוספים במזרח לכיש. המאמר מתמקד בפרשנות למושג טבע שהציעו שתי התנועות העיקריות המעורבות במאבק: המתיישבים, שביקשו להתיישב ביישוב חדש ששמו מרשם, ואנשי ארגוני הסביבה, שהתנגדו ליוזמה. בעזרת שימוש במושג "מטפורת שורש" אציע שאופני המסגור של שתי התנועות לטבע – מטפורת האדמה ומטפורת הסביבה – מנהירים מערכים קוסמולוגיים רחבים בקרב שתי הקבוצות. מסגור זה מאפשר לבחון את תפיסותיהן באשר לעיצוב המרחב, את היחס בין לאומיות לשמירת טבע, את תפקידה של פרקטיקת ההתיישבות ואת תרגום הערכים ההגמוניים לפרקטיקות שלטוניות.

​

על האש: בשר, כוח, מרחב ולאומיות בגן סאקר ביום העצמאות הישראלי

ניר אביאלי

בעשורים האחרונים נעשתה צליית בשר על האש למנהג המרכזי של יום העצמאות הישראלי, לטקס שבלעדיו החג אינו שלם, ושבעצם אין הרבה מלבדו. נתחי הבשר הצלוי הם אפוא פיסות של ישראליות מעובדת ומזוקקת, שאזרחיה היהודים של המדינה מפנימים אל גופם ביום שמציין יותר מכול את הקשר שלהם למדינת הלאום. אך מהי משמעותו של הטקס הזה? ומה מסמל הבשר הצלוי על האש? התיאוריה האנתרופולוגית מלמדת על קשר בין אכילת בשר ובין כוח וגבריות, וכן על קשר לשליטה במרחב וללאומיות מודרנית. מאמר זה, המבוסס על מחקר אנתרופולוגי שנערך בגן סאקר מדי יום עצמאות בשנים 2009-2002 , דן בקשר שבין הבשר הצלוי ללאומיות הישראלית. המאמר מציע שאירועי על האש בגן סאקר מתכתבים עם כמה תסריטים תרבותיים שעומדים בלב הזהות הישראלית–יהודית העכשווית. טענתי המרכזית היא שניתוח הפרקטיקות הקולינריות והמרחביות באירועי על האש ביום העצמאות חושף עקרונות מארגנים של ניהול הכוח והמרחב בישראל, בגן סאקר ומעבר לו.

​

רווקות בטיפול: נראות, רפלקסיביות ומבט הצופה

כנרת להד ואבי שושנה

הייצוגים הרווחים של רווקוּת בתרבות הפופולרית מציגים אותה כקטגוריה של בעיה, כקטגוריה פגומה, ובעיקר כקטגוריה שמוגדרת באמצעות מה שחסר בה (לא נשוי/אה). נישואין (וזוגיות), בניגוד לרווקוּת, מייצגים קטגוריה חברתית הנושאת פריבילגיה מובנת מאליה. מאמר זה מציע שלא להסתפק בתיאור של ייצוגים ודימויים של רווקוּת אלא לבחון גם אילו טקטיקות ואסטרטגיות תסריטיות מתחזקות את הייצוגים האלה. לשם כך המאמר מציע ניתוח ביקורתי של השיח בשבעת הפרקים של הסדרה "בטיפול" העוסקים בדמותה של עורכת דין רווקה בת ארבעים. הממצאים המרכזיים מתארים כיצד השיח הפסיכולוגי ממלא תפקיד מרכזי בהבניה של זהות הרווקה; הוא מבנה נרטיב שמעודד גאולה ביוגרפית באמצעות היפטרות מהרווקוּת ועבודה תרפויטית לקראת אימוץ זהות משפחתית יותר. המשמעות של הבניה תרבותית זו היא שרווקוּת אינה נחשבת תסריט חיים טבעי המלווה בתחושת הראוּיות (sense of entitlement) שלה זוכות זהויות נורמטיביות. הבניה זו מתוחזקת באמצעות שתי טקטיקות תסריטיות: הכחדה סימבולית של חלופת הרווקוּת והיררכיה של סוף שמח. טקטיקות אלה מדגישות את הנראוּת הגבוהה של הרווקוּת ואת התשוקה של הסוכן/ת להיעשות לא רווק/ה, וכך מתחזקות את המבטים התרבותיים הרווחים על רווקוּת.

​

“בכול יש מגדר“: על תפקיד העברית בכינון הגוף והזהות הטרנסג’נדריים

אורית ברשטלינג

העברית יוצרת הבחנה ברורה על פי מין בחלקי הדיבור השונים. היא שותפה לתהליך ייחוס המגדר ומכריזה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כיצד נתפס מגדרו של הנמען בעיני הדובר. 1 על כן היא עלולה להתנגש עם עולמם של א/נשים טרנסג‘נדרים בעלי זהויות מגדריות שאינן חופפות למינם הביולוגי במובנו המסורתי. ברם, מניתוח הפרשנויות המגוונות שנותנים עשרה מרואיינים טרנסג‘נדרים ישראלים לפנייה אליהם בלשון זכר או נקבה ניכרת עמדתם המורכבת כלפי המבנה הבינארי של העברית. אטען כאן שבצד הקושי הרב המתעורר בעטיים של הכללים הדקדוקיים של המערכת הלשונית, אותה הבינאריות הכפויה גם מסייעת לטרנסג‘נדרים להגשים את זהותם המגדרית. כלומר, שלא כצפוי, ההבחנה הנוקשה בין לשון נקבה לזכר מסייעת למרואיינים לנשל את הגוף מתפקידו המכריע בקביעת המגדר, וכך להרחיב את אפשרויות המיצוב של הזהות בזיקה לשני המגדרים. טיעון זה ממחיש את חלקה הפונקציונלי של השפה בהבניה החברתית של הגוף, כמו של המגדר.

​

מסה:

​

הפוליטיקה והתיאולוגיה של התרגום: כיצד מתרגמים נכבה מערבית לעברית?

יהודה שנהב

מסה זו עוסקת בסוציולוגיה של התרגום בתנאים של יחסי כוח תיאולוגיים וקולוניאליים בין שפות. בעקבות ולטר בנימין, פול ריקר, ז'אק דרידה והספרות הפוסטקולוניאלית, אדגים כיצד תחומים בלתי ניתנים לתרגום הופכים את התרגום להימור המשבש את האשליה המשיחית של התרגום המושלם. דרך דוגמאות מתוך ספרות הנכבה שנכתבה בערבית אני מבקש להראות כיצד התחומים הבלתי ניתנים לתרגום מוצפים במסמנים לא יציבים ובמצבים אפּורתיים של מבוי סתום. למשל, השימוש במילה נכבה אינו עקבי אלא תלוי בהקשר של זמן הכתיבה וזמן התרגום. בערבית אפשר למצוא לבד מנכבה גם את המושגים כארת'ה, הזימה, נכסה ומאסאה. בעברית אפשר למצוא שימוש באסון, בתבוסה, בטרגדיה או בנכבה. גם המסמנים ההיסטוריוגרפיים ומסמני הזמן והמרחב בספרות הנכבה אינם יציבים אלא משתנים תמידית. תובנות אלה מציעות אסטרטגיות תרגום שמתבססות על הטיות זמן מתאימות (למשל זמן הווה מתמשך במקום זמן עבר), על היעזרות בהערות שוליים ועל שערוּב מסוים של העברית.

​

הרצאה:

​

ריבוי מודרניות וחזונו הסוציולוגי של שמואל נח אייזנשטדט | שלמה פישר