דבר העורכות:

על מה כל הריקוד הזה: קריאות חברתיות במעשה המחול | תמר אלאור ועדנה לומסקי–פדר

​

רקדנים קדומים: עקבותיו של הריקוד בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, 1200-600 לפנה”ס

בתיה שכטר

הריקוד הוא אמנות המתקיימת על פני זמן ואינה מותירה עקבות מוחשיים כלשהם, ולפיכך חקר הריקוד בממצא הארכיאולוגי נשען על עדויות משניות בלבד. באמנות העתיקה יש תיעוד חזותי לריקוד, אך מאחר שלא נשתמרה מסורת חיה מתקופה זו, זיהוי הרקדנים נשען על הנחיות הנגזרות הן מהגדרת הריקוד בימינו אנו והן על הבנת הסגנון האמנותי שהיה נהוג בזמן הממצאים. המאמר דן באמות מידה לזיהוי הרקדנים, סוקר טיפוסי ריקוד בממצאים מארץ ישראל (600-1200 לפנה"ס) ומציג כמה מסקנות בדבר תפקידו של הריקוד בתקופה הנחקרת.

​

עקבות של תרבות בייצוגים חזותיים של תנועה

שלומית עופר ובילי עילם

מאמר זה עוסק במקומן של מוסכמות תרבותיות בתהליך הסמלה שביצעו ילדות בכיתה ד. ארבע קבוצות של תלמידות השתתפו במחקר ממושך שנשען על גישת האוריינות התנועתית ובחן את מאפייניהם של ייצוגי תנועה שפיתחו הילדות באופן עצמאי (עופר, 2009). מהמחקר עולה שהבחירה באופני ההסמלה – בעיצוב הסימנים, באופן ארגונם ובדרכי הצבתם על גבי הדף – נשענה במידה רבה על מוסכמות תרבותיות של שפות ייצוג קיימות, אגב שילובן עם ביטויים של תרבות מקומית ועם רעיונות ייחודיים המעידים על יצירתיות ופרשנות אישית. מאחר שאין בתחום זה שפת ייצוג המוכרת למשתתפות, המחקר מחדד את ההבנה בדבר מעורבותם והשפעתם של מרכיבים מהתרבות הסובבת בעיצוב אופני חשיבה וייצוג של מידע.

​

על גוף סמלי וגוף פיזי: ייצוגיות וחריגּות בשדה המחול העממי הישראלי

דינה רוגינסקי

המאמר מציג באופן סוציו-היסטורי ואתנוגרפי את מופעי הגוף והגופניות הישראלית לאורך התפתחותה של תנועת המחול העממי הישראלי, מראשיתה בשנות הארבעים ועד ימינו. המאמר מתמקד במגוון מופעיו של הגוף הישראלי המוכל בתנועת המחול העממי הישראלי, כשמופעים אלו נעים על פני רצף מהייצוגי אל החריג. בקצהו האחד נמצאות להקות הייצוג כביטוי לדימוי הצברים יפי התואר וקלי התנועה, ובתוך כך נסב הדיון על חיילים רוקדים בזמן מלחמת העצמאות. בקצה השני נמצאים רקדנים בעלי מומים או חריגויות אחרות, ובראשם נכי צה"ל. הדיון התיאורטי עוסק בהבחנה בין גוף סמלי לגוף פיזי ובסוכנוּת שמקדמות הקבוצות החריגות כדי לחבור לגוף העל הסמלי. לטענתי, המחול העממי הישראלי מאפשר קבלה של גופים חריגים, כל זמן שאלו מאמצים את עקרונות הפעולה הערכיים של גוף העל הלאומי הקולקטיבי. לשם כך מודר הגוף הפיזי (יכולת הביצוע והתנועה) למעמד משני בשדה, ובמקומו עולה חשיבותו של הגוף הסמלי ושל לגיטימיות ההשתייכות של קבוצות לתרבות הישראלית.

​

לעטות את המסכה של ריק–קוד: אוטואתנוגרפיה בחוג לריקודי עם בכיסאות גלגלים

נילי ברויאר

מאמר זה בוחן בביקורתיות את הסימון התרבותי המייצר דה-לגיטימציה לריקוד מתוך כיסא גלגלים. נפרש בו מהלך תיאורטי שפורט על הנימים העדינים של הפוליטיקה של הגוף ושל הייצוג. במוקד המאמר ניצב המתח שבין נכות ובין ריקוד כפי שהוא מתעצב בתרבות המערבית בכלל ובחברה הישראלית בפרט. המחקר משתייך ללימודי מוגבלות כשדה ביקורתי ובינתחומי הבוחן את הנכות כתופעה חברתית-תרבותית. תהליך המחקר כלל תצפית משתתפת בחוג לריקודי עם בכיסאות גלגלים, ועם המעבר שלי לכיסא הגלגלים התגבשה שיטת המחקר לאוטואתנוגרפיה, המובאת בגוף ראשון. בניסיון להתחקות אחר סימונים שהפעלתי אני ושאחרים הפעילו עליי, זוהה מנגנון המרוקן את הגוף הנכה מריקוד ומלביש עליו מסכה של ריק-קוד. בד בבד נבדקו תהליכים של השתנות ומשא ומתן על הסימון.

​

בין תרבויות של טבע לקהילות של ידע: ידע מקצועי וידע מקומי בתפיסת נופי יערות הכרמל

חגית זמרוני, אפרת איזנברג ודניאל אורנשטיין

בשנים האחרונות מושם דגש על חקר יחסי האדם והסביבה. גישות אקולוגיות ממשיגות את התועלות שמספקות סביבות טבעיות, אך מתקשות להסביר את האופן שבו אנשים תופסים סביבות אלו ומפרשים אותן. מאמר זה מבקש לגשר על פער זה באמצעות שימוש בגישה חברתית לניתוח הסביבה, גישה המתחקה אחר משמעויות ופרשנויות המיוחסות לנוף הטבעי ומדגישה את ריבוי התפיסות התרבותיות המתחרות ביחס לטבע. בהתבסס על מחקר שבחן תפיסות של נופי יערות הכרמל בקרב תושבי האזור — מדעני סביבה, יהודים ודרוזים — המאמר מציג את השיחים השונים והקונפליקטואליים המיוחסים לטבע כסביבה אלטרנטיבית המספקת מפלט, כסביבה הממשיכה את שגרת היומיום וכסביבת מחייה שמגולמות בה מסורת ואפליה מרחבית. הדיון מציע חשיבה מחודשת על הידע המערבי-מודרני שמייצרת הקהילה האפיסטמית של מדעני הסביבה כמכניזם להשתקת צורות של ידע מקומי ואלטרנטיבי ולטשטוש הֶקשרים חברתיים קונפליקטואליים שבבסיס תפיסות הטבע בישראל.

​

אִימון לאמּון: פעולות אלתור בריקוד במגמות מחול בקרב נערות בבתי ספר תיכוניים בישראל

יעל נתיב

מאמר זה בוחן את פעולותיו של הגוף הרוקד היוצרות אמון חברתי בשיעורי אלתור ויצירה בקרב נערות במגמות מחול בבתי ספר תיכוניים בישראל. תיאורטית, המאמר מתמקם בזירה הפנומנולוגית ומבקש לבדוק את הבסיסים הגופניים האקטיביים של פעולות חברתיות ולשאול: מה הגוף עושה? ליתר דיוק, המאמר יבדוק באילו אופנים פעיל הגוף הרוקד, כיצד הוא מבנה אמון, איזה סדר מוסרי ומגדרי הוא מייצר, וכיצד הוא מעצב את העולם החברתי של הפועלות בו. טענתי היא שהגוף המאלתר פועל בתנאים של סיכון-אמון, ואלה מאפשרים לו להיות שותף בעיצוב העולם החברתי מתוך פעולתו הפיזית. תפיסה זו מאתגרת את התפיסות הסוציולוגיות המבניות, הנוטות לראות בגוף אובייקט סביל ואתר שעל גבו נרשמת התרבות. מתוך הנחה שפעולה המייצרת אמון היא פעולה בסיסית בהבניה של מערכות יחסים מוסריות, ובהסתמך על ניתוח תצפיות וראיונות, המאמר דן באופנים שבהם הגוף הרוקד משתתף באריגתה של אתיקה חברתית המושתתת על הדדיות ואחריות; בדרכים שבהן הופך האמון המגולם בגוף לערך חברתי יסודי המאזן את הסיכונים המרחפים מעל לקולקטיב הקבוצתי; ובהיבטים מגדריים ובית ספריים של פרקטיקות גופניות אלו.

​

על ריקוד וגוף כבית: חווייתן של מורות לריקוד

הודל אופיר

מאמר זה מבוסס על מחקר אתנוגרפי שנערך בקרב מורות לריקוד בישראל. הוא מתמקד במוטיב שעלה בראיונות עם המורות, שבהם דיברו על ריקוד, סטודיו או גוף (ופעמים רבות במשורג) כבית. המאמר מתחקה אחר הקשרים האפשריים בין ריקוד, גוף ובית ומנסה לשרטט את החוויה המשתקפת מהם. הטענה הרחבה המובעת בו היא שמורות לריקוד מציגות את הבית כניגוד וכחלופה למציאות חברתית מסחרית, אינסטרומנטלית, היפר-רציונלית וממוסדת. הבית נבנה או ממומש על ידן בשלוש דרכים: עיצוב גמיש ואישי של מרחב וזמן; פעולות גוף יוצרות-משמעות; ושמירה על גבולות הסטודיו ויצירת מקום פרטי. כל אחת מדרכי הפעולה הללו שזורה במאמץ רפלקסיבי, הבא לידי ביטוי בסיפור שמספרות המורות לעצמן על עיסוקן. חלק הארי של המאמר בוחן ומנתח את הדרכים הללו ושוזר בהן את הפרקטיקה של הסיפור הרפלקסיבי. בתוך כך עולה הטענה שנשים שבות לבית עם יכולת להתערב בו ולשנות בפעולותיהן את מושג הבית הכללי, המובן מאליו.

​

מבטים מצטלבים: יחסי גומלין בין מבצעים לצופים במופע המחול טטריס של נועה דר

ניה רוטנברג

מופע המחול טטריס (2006) של הכוריאוגרפית נועה דר והאמנית הפלסטית נטי שמיע-עפר מזמן שדה ראייה ייחודי להתבוננות בריקוד. חדירת הצופים לתוך מרחב המופע מאתגרת את דרכי ההסתכלות המסורתיות ואת המוסכמות הנלוות אליהן. חשיפת הצופים והמבצעים למבטו הפולשני של הזולת יוצרת דיאלוג שמתהווה באמצעות המבט ומבוסס על מושג הכוח הנע בין שני קצוות – מבצעים וצופים. דרך פילוסופיית המבט של ז'אן פול סרטר, המתארת את היחסים בין סובייקט לאובייקט בתוך ההוויה האנושית, תיבחן ההתרחקות מהמסגרת המסורתית של התבוננות ואת השפעת האינטראקציה בין התבוננות ומבט ובין מרחב מופע ייחודי על החווייה האסתטית.

​

אפילוג לגיליון המיוחד

לרקוד קרוב לגוף | טל כוכבי