דבר העורך | חיים חזן

​

כלת הים: שלוש אימהות פלסטיניות–ישראליות משחקות בארגז חול

שולמית לב–אלג׳ם

המאמר מתמקד ב"כלת הים" "عروس البحر" ("ארוס אל בכר"), מופע נשים קהילתי, שהעלו שלוש אימהות פלסטיניות-ישראליות בארגז החול, במעון הרב-תכליתי, בית ויצו קנדה בלב יפו (2008). ניתוח האירוע בוחן כיצד הניע התאטרון הקהילתי ארטיקולציה מלמטה, שחשפה את חוויות היומיום של נשים אלו החיות בסיכון גבוה ובתוך סבך של משטרי כוח פנימיים וחיצוניים. הדיון מציג גם את המפגש המיוחד בין הצעירות הפלסטיניות לנשות המקצוע היהודיות שחולל את "אזור הגבול" ממנו צמח המופע "כלת הים". תוך כדי ניתוח האירוע מתייחסת הכותבת גם לעצמה, למִקומה החברתי/הפוליטי והמקצועי ולחוויה שהמופע וכתיבת המאמר עוררו אצלה..

​

המרחב האפור שבין מבצר לגטו: המקרה של היישוב היהודי בחברון

בתיה רודד

המאמר מבקש לחשוף את האופן שבו פרקטיקות קולוניאליות מייצרות ומקיימות מרחב אפור (א-פורמלי) בחברון. אטען שבתנאי קולוניזציה מתקיים בעיר תהליך דו סטרי: המרחב האפור שייצר התהליך הקולוניאלי מַבנה למתנחלים צורת יישוב המשלבת מאפיינים של מבצר ושל גטו, וזו חוזרת ומאפירה עוד את המרחב. הספרות המחקרית על המרחב האפור ממעטת לעסוק במהותה של התיישבות קולוניאלית, אך דיון כזה חושף מערך יחסים מורכב בין השחקנים בזירה. בניגוד למרחב אפור הנוצר מלמטה, מתוך חולשה, הסְפר הקולוניאלי – כמרחב אפור הנוצר מלמעלה – מקורו בעוצמה. ואולם, נמצא שמעמדם של המתנחלים בחברון משקף את שני הקצוות הללו לסירוגין; אף שהיישוב היהודי בחברון הוקם כמבצר, הוא מקבל לאורך זמן מאפיינים של גטו.

​

”באנו לשחרר את מאידנק“: מסעות צה״ל לפולין וגיוס זיכרון השואה

אבנר בן–עמוס ותמי הופמן

מאז 2001 יוצאות מדי שנה באופן סדיר משלחות של קציני צה"ל לפולין. עד שנת 2010 השתתפו במשלחות הללו כ-25 אלף איש, ובמסגרתן ביקרו הקצינים והקצינות במחנות השמדה, בגטאות, באתרי הריגה, בבתי קברות ובבתי כנסת. מאמר זה עוסק במשלחות הללו ומבקש להסביר את מקורן ואת משמעותן. חלקו הראשון מתאר את הקשר הסמלי והפדגוגי שבין צה"ל לשואה: צה"ל מסמל עבור החברה הישראלית את ההבטחה שהשואה לא תתרחש שוב, ובה בעת הוא משתמש בזיכרון השואה כאמצעי חינוכי בתהליך הכשרת המפקד. חלקו השני והעיקרי של המאמר מנתח את מסעות הקצינים לפולין על כל שלביהם. ניתוח המסעות מעלה את המסקנה שמדובר באירוע שהוא שילוב של מסע צליינות וכיבוש סמלי, ושנועד לטשטש את ההבדל בין הקצינים לקורבנות השואה, לשכנע את המשתתפים בו בצדקת דרכו של הצבא ולהגדיל את ההון הסמלי של צה"ל.

​

זיכרונות מתש״ח: סיפורים אישיים במרחב המקוון

בתיה אילון

המחקר עוסק בסיפורי זיכרונות מתש"ח שנכתבו באינטרנט בשנת השישים למדינת ישראל, על ידי אנשים שהיו בה בעת הקמתה. מטרת המחקר הייתה לגלות כיצד הכותבים מבנים את זהותם הנרטיבית, מה משפיע על עיצובה, ואיזו משמעות הם מייחסים לסיפוריהם. לשם כך אספתי 184 סיפורים ונתוני רקע של כותביהם, ומתוכם בחרתי חמישים סיפורים לניתוח נרטיבי הוליסטי של תוכן וצורה. מהניתוח עלו שתי קבוצות עיקריות של זהויות נרטיביות: צברים וניצולים-בונים, ויש ביניהן חפיפה מסוימת. ערך המסירות ותחושת השייכות לקולקטיב משותפים לסיפוריהם של רוב הכותבים ומשקפים את שימור זהותם הדורית. גם הצברים וגם הניצולים-הבונים נוקטים אסטרטגיה של סיפור אישי-קולקטיבי, העונה על צורכיהם לעת זקנה. שימור הזהות הקולקטיבית הוותיקה אצל הכותבים מעלה לדיון את שאלת הזהות הקולקטיבית הישראלית כיום.

​

דמויות זקנות: על מגבלות התיאטרון והמטפורה הדרמטורגית בייצוגו של העצמי המשחֵק

טובה גמליאל

המאמר בוחן את תוקף המוסכמה לפיה התיאטרון הוא זירה מייצגת של החיים החברתיים בהתמקדו בשאלה, האם וכיצד התיאטרון מייצג את השחקנים. מקרה המחקר הם שחקנים ותיקים בני 62-95 בתיאטרון הישראלי, המשתתפים במחקר אנתרופולוגי שהחל בשנת 2007 .ניתוח ראיונות עומק מצביע על התיאטרון כארגון, כמרחב מחייה משחקי וכבסיס למטפורות תיאטרוניות בתיאוריות פסיכו–חברתיות בגרונטולוגיה. בעזרת שלושת היבטים ייצוגיים אלו ניתן להצביע באיזו מידה התיאטרון מייצג את מצבם החברתי של זקנים בכלל, ועד כמה הוא נכשל בייצוג תפיסתם העצמית של שחקנים ותיקים בפרט. המאמר דן בהשלכות המעשיות והתיאורטיות של ה'היגיון התיאטרוני‘, המאלץ, מחד, העסקה של שחקנים וותיקים לצורך גילום דמויות ’זקנות‘, ומאידך, מכתיב מרחק מתפקיד מאותן דמויות. עיקר הדיון נסוב על הפער בין מובני המטפורות התיאטרליות בתיאוריות, שהעיקריות בהן ’מסיכה‘ ו‘תפקיד‘, לבין תפיסות השחקנים, שמטפורות אלו מתיימרות לייצג את עולמם.

​

תפילה תל אביבית: בית תפילה ישראלי בתל אביב 

רינה נאמן

המאמר מציע ניתוח אנתרופולוגי של בית תפילה ישראלי בתל אביב, שמבוסס על תצפית משתתפת בפעילויות בית התפילה, על ראיונות ושיחות עם יזמיו ופעיליו, ועל ניתוח תוכן של חומר כתוב, בייחוד סידורי תפילה והודעות בדוא"ל. המאמר מתמקד בזהות היהודית המובנית בבית התפילה, שכוללת שילוב של מרכיבים המצוינים בשמו: תפילה, ישראליות, תל אביביות וביתיות. המאמר מקדם שתי טענות מרכזיות: האחת, שקיים קשר בין הזהות היהודית המובנית בבית התפילה ובין הביוגרפיות האישיות והמניעים של יזמיו ופעיליו. מבחינה זאת, האתנוגרפיה המוצגת היא במידה רבה גם ביוגרפית. הטענה השנייה היא שגם הזהות היהודית המובנית בבית התפילה וגם המאפיינים של בעלי התפקידים בו ממחישים מגמות מקובלות בעידן הפוסטמודרני בהקשר דתי.

​

מחומר לחוויה: חילופי תשורות בשדה כהשתקפות של חבות, יחסי תלות וכוח

נעמי וינר–לוי ואריאלה פופר–גבעון

הדיון במתנות הניתנות בשדה – הן אלו שנותן החוקר לנחקר והן אלו שנותן הנחקר לחוקר – בדרך כלל מושתק בספרות. המאמר הנוכחי, המבוסס על ניסיונן של שתי חוקרות, מתמקד בסוגיה זו ומבקש להאיר את ההשלכות של מתן מתנות על מערכת היחסים בשדה ועל המחקר. חילופי מתנות בשדה נתפסים כשבירת ההקשר של מראיין-מרואיין ומבטאים את חוסר הסימטריה שבשדה ואת ההזדקקות, הן של החוקרת והן של המרואיינות. המאמר בוחן את הניסיונות לאזן את יחסי הנתינה בשדה המחקר ואת ההשלכות של המתן על הבניית ההקשר המחקרי והיחסים בין החוקרת למרואיינות בשדה.

​

”ואז הייתי צריכה ללכת לרבנות“: מיפוי זהויות חילוניות ומגדריות במשפחות ישראליות בקוהביטציה

רבקה הזה ואורלי בנימין

בהיות ישראל מקרה ייחודי של הסדרה מדינתית-דתית של נישואין, זוגרות ישראלית (זו ארוכת הטווח ולא זו הקדם נישואית) מציעה הזדמנות לעמוד על טיבן של הזהויות החילוניות הכרוכות בה. בהתבסס על מחקר איכותני שבמסגרתו נערכו ראיונות מובנים למחצה עם עשרים זוגות החיים בזוגרות ארוכת טווח בישראל, הומשגו שלוש זהויות חילוניות: חזקה, מתונה וסבילה; ושתי זהויות מגדריות: מעברית (שמתאפיינת בנוקשות מסורתית) ושוויונית (שמתאפיינת בגמישות מגדרית בניהול שגרת היומיום). מתוך המפגש בין הזהויות החילוניות והמגדריות עולה זהות זוגרית שמתאפיינת בעבודה יומיומית של שני בני הזוג על טיפוח איכות הקשר ויציבותו ובגאווה על הישגיהם בתחום זה.