דבר העורכת של גיליון המיוחד:

 דחיקתו של הגוף (המטריאלי) מהדיון הסוציולוגי כאחד ממאפייני מקומיותה של הסוציולוגיה הישראלית | דלילה אמיר

​

סיפורו של הגוף: חוויות גוף–זהות של נשים מטופלות פוריות

הילה העליון

טיפולי ההפריה החוץ–גופית מייצרים משמעויות חדשות לגוף הנשי; המרחב הגינקולוגי עתיר בשיחים מנרמלים וממשמעים הנאבקים על הגדרת הגוף, לכן יש חשיבות רבה להבנת “דימויי הגוף” כביטוי למערכת היחסים הדיאלקטית המתווכת בין “סוכן פנימי פעיל” לבין “סוכן חיצוני חברתי”. מאמר זה שואב מהמחקר הסוציולוגי העכשווי בנושא “גוף” ומהדיון הפמיניסטי על לצורך המחקר נוסח ריאיון מובנה–למחצה, שמטרתו לחשוף מטופלות פוריות. את המשגות הגוף, הזהות והרגש של נשים ישראליות מטופלות פוריות. מממצאי המחקר עולה כי קריאת “דימויי הגוף” חושפת את עמדות הכוח של מטופלות הפוריות. “דימוי הגוף” פועם כאלפי נימים דקים ומשפיע על תיחום גבולות הגוף, על הבחירה להביע כאב או לחלופין על הבחירה להשתיקו. “דימויי הגוף” מעידים על כך שלצד התמסרות הגוף לפרקטיקה הרפואית, קיימת גם אפשרות לנהל משא ומתן.

​

שליטה רפואית ודומיננטיות הרופאים בדיוני הוועדה הציבורית–מקצועית לבחינת נושא תרומת הביציות בישראל

סמדר נוי (קניון) ודניאל מישורי

הדיון אודות טכנולוגיות–פריון מעלה את השאלה אם הן מהוות אמצעי להעצמת נשים או שמא הן משעבדות אותן לתפקיד “הולדה” ומכפיפות אותן לשליטה רפואית. המאמר מראה, באמצעות בחינת הרכב חברי ועדה שהוקמה לבדיקת הנושא של תרומת ביציות בישראל וניתוח מבני השיח שלה, כיצד מתמסדת שליטה רפואית על קביעת המדיניות ועל ארגון התחום. בדיוני הוועדה, שיח פלורליסטי–לכאורה מתחלף במהירות בשיח אקסקלוסיבי שלפיו דילמות חברתיות ואתיות בתחום הן לאמיתו של דבר סוגיות רפואיות שבהן רק רופאים מסוגלים להכריע. רטוריקה צרכנית–כלכלית, המציירת את הרופא כספק שירות לצרכניות אוטונומיות במסגרת “השוק החופשי”, מלווה שיח זה, ודמויות הנשים משורטטות בו במובלע באופן המשרת את מסקנות הוועדה. המאמר מעלה לדיון שאלות ביו–אתיות וחברתיות על מעמד המומחים הרפואיים המשמשים סוכנים בעלי אינטרסים מקצועיים ואחרים בתחום תרומת הביציות ובקביעת מדיניות חברתית ואתית, וזאת על רקע תהליכי המדיקליזציה של הפריון וחדירתו של השיח הכלכלי–צרכני לתחום הרפואה.

​

על עּובָּרים בְּהקשרים: אתיקה הקשרית בייעוץ גנטי ובניהול רפואי של היריון בסיכון, ומעמדו של העּובָּר בישראל

נגה וינר ויעל השילוני–דולב

המאמר דן באופן שבו אנשי מקצוע מתחום רפואת הפריון וההולדה בישראל, המתמחים בייעוץ גנטי וברפואה מיילדותית, מבינים את מעמדו המוסרי של העובר. בחינה של ההצדקות האתיות המנחות את טיפול המומחים בעובר (או את אי–הטיפול בו) מגלה כי בעוד היועצים הגנטיים רואים באישה ההרה את המטופלת שלהם (ולא בעובר), הרופאים המיילדים המטפלים בהריונות בסיכון גבוה מכוננים את העובר כמטופל בפועל. זאת על אף שאין לו מעמד בחוק הישראלי ובהלכה היהודית. למרות הבדל זה נציגי שתי הפרופסיות מצדיקים את התפיסות השונות שלהם באמצעות מודל של אתיקה הקשרית (ethics relational), שבו מעמד העובר נבחן על רקע מערכות היחסים המשפחתיות שלו. במאמר זה אנו טוענות כי הבלטת המודל האתי ההקשרי יונקת ממשטרי ההצדקה הזמינים לאנשי המקצוע בחברה הישראלית, קרי ־ מהאופן שבו עוצב מעמד העובר בהקשרים היסטוריים, פוליטיים, חוקיים ודתיים בישראל, ולא מהידע הרפואי–פרופסיונלי.

​

”גוף אל גוף“: אחיות ומהגרות בזירת הסדרת הלידות בישראל 1949—1956

שחלב סטולר–ליס ושפרה שורץ

המאמר עוסק באופני הקליטה הבריאותית של עולי שנות החמישים בנושאים הקשורים להיבטי הרבייה של הגוף כגון: לידות, אמצעי מניעה, הפלות והנקה. המאמר יתאר את מאפייני המפעל הרפואי–חינוכי המקיף שהפעילו עובדי מערכת הבריאות, בעיקר באמצעות אחיות בריאות הציבור, ויבחן כיצד הוא פעל כדי לעצב מחדש את העולים, ובעיקר את העולות. ייטען כי אף על פי שבאופן מוצהר מפעל זה נועד לבטל את ההבחנות שבין עולים ו“ותיקים”, דווקא בתחומים הקשורים לרבייה ולפריון ־ המכונים בלשון התקופה “הסדרת הלידות” ־ נשמרו ההבדלים וההבחנות בקפידה. בתוך כך יידונו הפרקטיקות הלא–דיסקורסיביות בעיקרן שאפיינו את מפגש העולים עם האחיות ועם ערוצי הכוח אשר הפכו את נושאי הרבייה לזירת מאבק במישור הגוף. המחקר מתבסס על כ–35 ראיונות עומק עם אנשים שעבדו במערכת הבריאות בשנות החמישים ועל מחקר ארכיוני מקיף.

​

היעשות גוף באייקידו - אומנות לחימה פציפיסטית

עינת בר–און כהן

תרגילי אומנות הלחימה היפנית אייקידו יוצרים בכל פעם את אותה ההתרחשות: אחד המתאמנים מתקיף, והשני מגלגל את המתקיף אל מחוץ לתחום האלימות. פעם אחר פעם נוצרת אלימות, ופעם אחר פעם היא נכחדת. אייקידו שואבת ממקורות תרבותיים יפניים מרובי רבדים, והיא עשויה מגוף המתאמנים באופן כמעט בלעדי. באימון נוצר עולם שבו האלימות מתממשת ומתבטלת מיד, ומעוצבת בו גופניות היוצרת גוף לא–דואלי: גופניות המוחקת את הפער בין גוף לנפש, ביני לאחר, בין אלימות לביטולה ובין מעשה למשמעותו. בחיפוש אחרי הסבר אנתרופולוגי לאופן שבו העולם הפציפיסטי הזה מתממש, אני מציעה כלים חדשים שיאפשרו לבחון את הגוף היוצר עולם משמעות באמצעות תנועה וחישה, שבו היכולת של “הגוף–שבו–אנו–חיים” לפעול מעוצבת באופן רקורסיבי באמצעות פעולתו עצמה.

​

גבריות, כבוד וגוף במושבות פיק”א בגליל בתקופת היישוב

יאיר זלטנרייך

המחקרים הדנים בתקופת היישוב ממעטים להתמודד עם שאלת הגבריות, ויחסי הגומלין בין המושג “גבריות” לבין המושגים “כבוד” ו“גוף” נבחנים אף פחות מכך. מחקר זה בודק את מידת קיומם ואת אופיים של קשרים כאלו בזירה הכפרית של מושבות פיק“א בגליל התחתון בתקופת היישוב. המחקר מתבסס על שני מקרי חקר: האחד ־ ניסיון לאונס בת איכרים בסג‘רה בשנת 1923, והשני ־ רצח איכר ובנו במנחמיה בשנת 1942. שני מקרי החקר מתארים מצבי אלימות קיצונית, משום שאלה מחדדים את מערכת הקשרים בין המושג “גבריות” למושגים “כבוד” ו“גוף” והופכים אותה לבהירה יותר עבור החוקר. המחקר מנסה לברר את מידת המודעות שהייתה לשאלות בנושאי גבריות, כבוד וגוף במושבות הללו: מה היה מקומו של הגוף במערכת המושגים שהתקיימה במושבות, האם ניתן היה לזהות קוד גבריות במושבות ואילו גורמים השפיעו על עיצובו.

​

איזהו גיבור? ”הכובש את יצרו“ פוגש גוף גברי חילוני

יוחאי חקק

החברה החרדית רואה את עצמה כאלטרנטיבה לתרבות המערבית– חילונית, ובהתאמה מעוצב הגוף החרדי בידי מערכות החינוך החרדיות בניגוד לגוף החילוני או בשונה ממנו. במאמר הנוכחי אבחן את האופן שבו גברים צעירים בחברה החרדית מבנים את גופם ביחס אל הגוף החילוני - ה"אחר" המרכזי בעבורם. במקביל להסתייגות מהגוף החילוני ולביקורת הרבה שהגברים החרדים מותחים עליו ניכרים גם רגשות מורכבים יותר, שיש בהם הערכה, קנאה ואף הערצה. אטען כאן כי נוכח התהליכים העוברים על החברה החרדית, ובראשם היציאה אל מחוץ למרחב החרדי המוגן והניסיון להשתלב בזירות פעולה שונות במרחב הישראלי, גדלה השפעתו של הגוף החילוני על הגוף החרדי. עוד אבחן את העקרונות המארגנים שעל–פיהם מאפיינים מסוימים של הגוף החילוני מאומצים ומאפיינים אחרים נדחים או מאומצים באופן חלקי.

​

”החיים הם לא מה שחיית אלא האופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם“: גברים הומואים מספרים איידס באינטרנט

שירלי בר–לב ואפרת טילינגר

היחסים בין מבע לשוני, גוף, זהות ורגש שבים ועולים בסיפורי המחלה של הומואים חולי איידס, המיוצרים דווקא במדיום נעדר גוף ־ באינטרנט. הזירה הווירטואלית מספקת במה ליצירתו של נרטיב דרמטי, המשקף את ההתמודדות עם החולי כחוויה גופנית ורגשית אשר משבשת את המובנות מאליה של המציאות הבנאלית. באמצעות ניתוח נרטיבי–פרשני נשווה בין סיפורי מחלה ישראליים ואמריקניים, ונשאל כיצד בהקשרים תרבותיים שונים ההתמודדות הפיזית והנפשית עם המחלה ועם ארגון הגוף החולה מתורגמת למושג “החיים שראוי לחיותם” ומייצרת מודלים הומוסקסואליים של גבריות, המתדיינים עם אלו ההטרוסקסואליים.

​

המאבק על הרגע האחרון: הוויכוח בין הדת והרפואה בישראל על אודות הגדרת המוות המוחי

חגי בועז

בשנות השישים פרסמה ועדת מומחים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד קריטריונים חדשים לקביעת מוות, המבוססים על מותו של המוח ולא על מותו של הלב. הגדרתו החדשה של המוות הפרה את האיזון העדין שבין המוות כתהליך ובין הצורך לקבוע נקודת זמן להגדרת קו החלוקה בין עולם החיים לעולם המתים. במסגרת פנומנולוגיה נזילה זו של זמן החיים וזמן המתים התעורר מאבק על הלגיטימציה להגדיר מהו מוות ועל הסמכות לכך. מאמר זה דן בעיקרי המחלוקת על אודות הגדרת המוות המוחי ובביטוי המקומי של ויכוח זה. בישראל נמשך הוויכוח שנים רבות, עד שבמרס 2008 חוקקה הכנסת את "חוק המוות המוחי-נשימתי". מאמר זה עוקב אחרי נפתולי הוויכוח עד למרס 2008 ומצביע על האופן שבו הוא מעוצב במסגרת המציאות המורכבת של יחסי דת וחברה בישראל.