שפתרבות ומיניות לשונית בקרב נערות המעורבות בזנות

יעלה להב רז

אף שנכתב בהרחבה על אודות השימוש של תתי-תרבויות שונות בשפה, אין כמעט התייחסות לשימושים השונים הנעשים בשפה ובהטיותיה על ידי אוכלוסיות המעורבות בזנות. במאמר זה אבקש להוסיף לידע הקיים על זנות באמצעות בחינת הקשר שבין שפה, תרבות ומיניות בקרב נערות המעורבות בזנות בישראל. בהתבסס על מחקר איכותני, שבמסגרתו נעשתה עבודת שדה במשך שנתיים בקרב נערות המעורבות בזנות, מציג הדיון את "שפת הכוס": מיניות לשונית המהווה מרחב רב-משמעי ועדות לשונית לחוויות חייהן. במאמר אטען כי שפת הכוס היא שפתרבות ייחודית המכילה מגוון רחב של משמעויות מצטלבות, סותרות ומשלימות. מהניתוח עולה כי הצמצום הלקסיקלי המאפיין את שפת הכוס מגלם דווקא עושר מחשבתי רב – כזה שהופך את הנערות לווירטואוזיות לשוניות.

​

רצון המת – שלושה מקרי מבחן ישראליים

יעל השילוני-דולב, דפנה הקר וחגי בועז

המאמר בוחן שלוש סוגיות שבמרכזן דילמות הקשורות למימוש רצון המת: תרומת איברים לאחר המוות, נטילת זרע מהמת וסכסוכי צוואה. המאמר מציע ניתוח סוציו-משפטי של מערכת הערכים לגבי כל אחת מהסוגיות הללו. מערכת זו משמשת מגוון בעלי סמכות משפטית –המחוקק, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט – בבואם להתוות מדיניות ואף להכריע בדבר גופו ורכושו של אדם לאחר מותו. ממצאי המחקר מלמדים כי המשפט הישראלי מייחס לכאורה חשיבות רבה לרצון המת. עם זאת, בחינתו של הנעשה בשדה הרפואי ובשדה המשפטי, מעבר לכללי המשפט הפורמלי, מגלה נטייה מתחרה של התעלמות מרצון המת והעלאת השערות בלתי מבוססות על רצונו, ומתן קדימות לרצון קרובי משפחתו שנותרו בחיים. דחיקת רצון המת והעדפת רצונם של בני משפחתו מבוססות על אידיאליזציה של יחסים משפחתיים, המתכחשת לאפשרות קיומם של קונפליקטים בתוך המשפחה ושל סתירות בין האינטרסים של המת לאינטרסים של הנותרים בחיים.

​

מכונת המגורים: לקראת מודרניות אלטרנטיבית

הדס שדר וחיים יעקובי

מאמר זה דן במושג המודרניות בהקשרו האדריכלי וביחס שבין האדריכלות של מכונת המגורים – היא שיכון המגורים – ובין הדיירים. על בסיס ראיונות, איסוף נתונים תכנוניים ואישיים, עבודת ארכיון ותיעוד ויזואלי מציג המאמר שלושה אופנים המשרטטים את המתח בין המודרניזם האדריכלי כחלק ממהלך הגמוני ובין הדיירים ה"מסורתיים", שלא "צלחו" את פרויקט המודרניות. על בסיס הממצאים והדיון התיאורטי נבקש לנסח את יחסי הגומלין בין מכונת המגורים ובין פעולותיהם של הדיירים, שיצרו במרחב הביתי מקום שלישי. מאמר זה נע בין הציר ההיסטורי-אדריכלי לציר החברתי-פוליטי, וכאן תרומתו הנוספת, שהרי גישה זו נעדרת לרוב מגוף הידע הקיים, שבו נהוג לבחון את שאלת הדיור והדיירים על פי תפיסה דיסציפלינרית יחידנית.

​

'מלחמה ללא כדורים': ההיסטוריה של האלימות בכדורגל הישראלי

אמיר בן פורת

לכאורה יש סיבה של ממש לקשור את הכדורגל לאלימות: המשחק עצמו הוא אגרסיבי וקהלו, בעיקר בני השכבות הנמוכות, נוטה מסיבות שונות להתנהגות אגרסיבית, כאילו מצא מין את מינו. ברם, הסיבות לאלימות אינן טבועות במשחק עצמו וגם לא בקהל המסוים, אלא בפרמטרים תרבותיים ופוליטיים המעצבים את סביבת הכדורגל. המאמר הנוכחי בוחן את דפוסי האלימות בכדורגל הישראלי החל מחידוש משחקי הליגה בשנת 1949 ועד היום. נקודת המוצא היא תחום ההזדמנות ההיסטורי המסוים הזה והערכאה השלטת בו. לצורך המחקר מזוהים שני תחומי הזדמנות שונים זה מזה: שני העשורים הראשונים שבהם הערכאה השלטת הייתה הפוליטיקה, והעשורים האחרונים, החל משנות התשעים, שבהם שלטת הערכאה הכלכלית. לשוני בין שני התחומים הייתה השפעה מכרעת על דפוס האלימות בכדורגל: בתחום הראשון מצית האלימות היה השחקנים. בתחום השני מצית האלימות הוא קהל האוהדים. ההתמסחרות של הכדורגל הישראלי היא האחראית לשינוי בדפוס האלימות, אבל התנהגות הקהל מושפעת גם ממה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית: הקונפליקט היהודי-פלסטיני הגיע למגרשי הכדורגל וייבא עמו סוג חדש-ישן של אלימות, אלימות מילולית-גזענית.

​

יום שישי, שתיים וחצי בצהריים: אתניות, מעמד ומגדר בחוג לריקודים קווקזיים

מיכל קרומר-נבו

מאמר זה בוחן את הבניית הזהות האישית והקולקטיבית בהקשר של אתניות, מעמד ומגדר כפי שהם באים לידי ביטוי בחוג לריקודים קווקזיים. המאמר מבוסס על תצפית משתתפת, על שיחות בלתי פורמליות ועל שאלונים בחוג המיועד לילדים ולבני נוער. החוג לריקוד מתואר כפרקטיקה תרבותית לגישור בין העבר להווה. הוא מצטייר כמוסד חברתי המשמש את הקהילה להתמקמות מחדש וליצירת נראות חיובית מול החברה הישראלית, ובה בעת גם כמוסד שמרני של פיקוח מגדרי. המאמר מתחקה אחר משמעויותיו של החוג עבור בני הקהילה בתפקידו כמרחב של מרפא לפצעי זהות אתנית, שנתפסת בחברה הישראלית כנחותה. כן נבחנות במאמר משמעויותיו הדיפרנציאליות של החוג עבור נערים ועבור נערות.

​

חישוב והתחשבות: משא ומתן בקרב הורים ומתבגרים צעירים בענייני צרכנות

שוש דוידסון

מאמר זה בוחן את האופן שבו הורים ומתבגרים צעירים בני 12–15 המתגוררים בפריפריה החברתית של ישראל נושאים ונותנים בענייני צרכנות. מטרת המאמר לאפיין את טבעה של האוטונומיה שילדים מפתחים באמצעות ויכוחים ומיקוחים עם הוריהם. מהמחקר עולה שהמתבגרים הצעירים נושאים ונותנים עם הוריהם מתוך ציפייה הדדית להתחשבות. התחשבות מהווה מעין מטבע שהמתבגרים תורמים למאמץ הפרנסה המשפחתי. בעברית, המילה "התחשבות" נגזרת מהשורש חש"ב, אשר לו משמעויות אחדות: מלבד המשמעות המקובלת של הפעלת שיקול דעת והתייחסות יש בו בעקיפין גם משמעות של חישוב. משמעות כפולה זו משקפת את המורכבות ואת ההיבטים הסמליים הכרוכים בשיקולי החליפין החומרי בין הורים למתבגרים. הילדים מרחיבים את עצמאותם באמצעות אינטראקציות בעלות היגיון שוק, באופן שמשנה את מאזן הכוחות בתוך המשפחה. טבעה של האוטונומיה שמתבטאת באינטראקציות המשא ומתן הללו מתאימה לתפיסת העצמיות שעולה מהמושג הפמיניסטי "אוטונומיה מתוך זיקה", מושג המתאר אוטונומיה שמתפתחת באמצעות אינטראקציות עם אחרים.

​

ההתחדשות החברתית של המוסיקה הפופולארית הדתית-יהודית בישראל

נסים לאון

במאמר מוצגים קווים ראשונים לתיאורה ולניתוחה של התחדשות המוזיקה הפופולרית הדתית-יהודית בישראל. התפתחות זו אינה מבטאת רק מגמה מוזיקלית אלא גם מגמה חברתית. זו נקשרת בתמורות המתחוללות ביחסי דת וחברה בישראל עם הופעתן של תופעות מהותיות המבקשות לעצב מחדש את היחס למסורת הדתית היהודית, לא רק כמקור לתביעות פרקטיות אלא גם לשם התבוננות אישית וציבורית. אלה משתמשות במוזיקה הפופולרית הדתית המתחדשת וביוצרים מרכזיים בה כדי לקדם מבט אחר במציאות הנוטה תדיר לתיאור דיכוטומי של דתיות וחילוניות. המוזיקה הפופולרית אינה נתפסת כטקסט קשיח של הוראה אלא ככלי רך המסייע להתבוננות ולניסוח מורכב של המציאות בצליל, באומר ובהופעה. כדי לעמוד על הטיעון הזה אתחקה אחר מקורותיה של ההתחדשות ואתאר דוגמאות אחדות מתוכה. נוסף על כך אקשר את מגמת ההתחדשות אל תהליכי הפרטת התרבות ואל הניסיונות להשעיית הפוליטי בחברה הישראלית.