דבר העורכת | חנה הרצוג

 

לזכרו של פרופסור ראובן כהנא ז"ל | יחזקאל דר

​

מילוט וגלות: הנמלטים מרדיפת שלטון הגנרלים בארגנטינה בשנות השבעים

לואיס רוניגר ומריו שניידר

מאמר זה מתמקד בניתוח פרשת הנמלטים מרדיפת שלטון הגנרלים בארגנטינה בשנות השבעים. הוא בוחן את תהליכי קבלת ההחלטות בשטח ובישראל, ביחס לשאלה אם מוסדות המדינה והסוכנות היהודית ושליחיהם בדרום אמריקה עמדו בפועל במחויבות לסייע ליהודים במצוקה. מיקוד זה מעמיד את המאמר בצומת של שני גופי מחקר: האחד הוא מחקר מתרחב על היחסים המורכבים הקיימים בין מדינות לאום לבין פזורות, ובמסגרתו מאמץ המאמר את זווית הניתוח הכפולה של המטפלים בנרדפים ושל אותם האנשים שלנוכח האיום על חייהם או על שלומם הגופני החליטו להסתייע בגורמים הישראליים. האחר נוגע במורכבות של תהליכי קבלת ההחלטות בגופים ציבוריים וממשלתיים ובמורכבותה של היוזמה האישית בשטח לנוכח מצבים חדשים ובלתי צפויים. מניתוח אופני הסיוע ומבחינת מאגר הנתונים על הנמלטים עולה במלוא משמעותה סוגיית הזהות היהודית והדרכים שבהן שליחי הסוכנות ומשרד החוץ פירשו וניווטו את הזהות הזאת, לצד אינטרסים, ומחויבויות סותרות, אילוצים וסיכונים, אשר ליוו את מלאכת המילוט של הנרדפים בארגנטינה, מדינה שישראל קיימה אִתה יחסים דיפלומטיים ומסחריים תקינים.

​

העיר הלאומית והעיר העולמית: ירושלים ותל אביב בעידן של גלובליזציה

נורית אלפסי וטובי פנסטר

השפעתם של תהליכי הגלובליזציה המואצים המתרחשים בעשורים האחרונים על המרחב הלאומי הישראלי נמצאת במוקד מאמר זה. המאמר עוסק בבחינת תפקידיהן ומשמעותן הסימבולית של שתי הערים הגדולות בישראל – ירושלים ותל אביב, מתוך מטרה להבין את הדרך בה הן משתלבות במשחק הגלובלי. וההבדלים ביניהן ניכרים: בשעה שירושלים מתנהלת כעיר הדגל של מדינת הלאום וככזו שהמדינה מנהלת רבים מענייניה המוניציפליים השוטפים, מסתמנת תל אביב כעיר עולם בהתהוות, שלמדינה כמעט ואין בה דריסת רגל. ההבדלים הללו ניכרים באינספור פרטים מתוך יחסי העיר והמדינה ומתגלמים בפערים גדולים והולכים בחיי היום-יום של תושביהן. המאמר מציג מגוון של ממצאים המעידים על המרחק המתהווה בין הערים על הציר שבין לאומיות לגלובליות, ומסיק כי על המגרש הגלובלי משמשת ירושלים ככדור משחק, בעוד תל אביב הולכת ומבססת את מעמדה כשחקן מן המניין.

​

תפקידיה של תקשורת ההמונים בעת משבר: המקרה של העולים מחבר העמים בישראל

נלי אליאס

המאמר בוחן את תפקידיהם של כלי התקשורת השונים בתהליך השתלבותם של העולים מחבר העמים בחברה הישראלית, לנוכח המשבר הביטחוני שישראל נקלעה אליו מאז פרוץ אינתיפדת אל-אקצה. המחקר התבסס על שלושים ראיונות מובְנים-למחצה עם עולים ועולות מחבר העמים, אשר מחציתם נמצאים בישראל בין חמש לשבע שנים, ומחציתם - בין שנה לשנתיים. מממצאי המחקר עולה, שהשיקול המרכזי של רוב המרואיינים בבחירת כלי התקשורת המועדף עליהם הוא מידת יכולתו של כלי התקשורת לספק מידע עדכני ומפורט על המתרחש בישראל. כמו כן, מאז פרוץ האינתיפדה, רבים מן המרואיינים החלו לצפות בשידורי החדשות של הערוצים הישראליים, מכיוון שאלה נחשבים לעדכניים ולאמינים יותר בהשוואה לערוצים המשדרים מחבר העמים. לפיכך, בעקבות המשבר הביטחוני, מסתמנת נטייה לשימוש בכלי התקשורת בשתי השפות, גם בקרב עולים שעד עתה צרכו אך ורק תקשורת ברוסית.

​

מ"ספירה שותקת" ל"ספירה מדברת": תפיסת מקצוע ההוראה בעיני מתכשרות בדואיות להוראה

ענת פסטה-שוברט

המאמר יעסוק במשמעות שמעניקות סטודנטיות בדואיות להוראה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדו-שיח המתקיים ביניהן לבין הקהילה שהן חיות בה ואשר בה התחנכו. באמצעות דו-שיח זה אבקש להעמיד במרכז הדיון את התהליכים שבהם הֶקשרים אישיים וחברתיים מתמזגים זה בזה. במאמר זה אני מבקשת להצטרף לדיון העוסק בהוראה בחברה הפלסטינית-הבדואית בנגב ולהציע את סיפוריהן של המתכשרות להוראה כבסיס לניתוח המעמד המשתנה של האישה הבדואית ושל קהילתה. הדיון יבחן את תהליך הסיגול של מקצוע ההוראה אל מציאות חייהן המשתנה של נשים בדואיות צעירות. החברה הבדואית בנגב, כפי שידגים הדיון להלן, היא מקרה מעניין במיוחד לחקר משמעותה של תפיסת ההוראה, בעיקר משום שההשכלה נהפכה זה מכבר לפרקטיקה משמעותית בחייה של קהילה אשר מבקשת להשתלב בחברה הישראלית. נוסף על כך, מקצוע ההוראה הוא הזדמנות חדשה יחסית לנשים בדואיות מהנגב להשתלב במרחב ההשכלתי והתעסוקתי.

​

"מדברים עבר"- "מדברים הווה": שיח פרשני של עבר בתצוגה מוזיאונית

שלי שנהב-קלר

מאמר זה דן בשיח הפרשני הנרקם סביב עבר, במהלך ריטואלי זיכרון וסיורים מודרכים בתצוגה מוזיאונית. שדה המחקר שנבחר לבחינת סוגיה זו הנו, בית-התפוצות. הניתוח, המבוסס על מחקר אתנוגרפי, מתמקד בשני ממדיה של העשייה הפרשנית בהדרכות. האחד, מתרכז בהבנת אופני משמוע העבר, עיבודו הסימבולי ושזירתו בהווה. שלוש פרקטיקות הנכחה, חיבור והשקה בין עבר להווה, ידגימו דינאמיקה מרכזית זו. הממד השני, חודר לתוכני ונושאי השיח, תוך חשיפת דרכי ייצוג של יחסים וגבולות חברתיים, בין יהודים ולא יהודים, ובין קבוצות ומגזרים בחברה הישראלית. השיח הפרשני טבול בזיכרון, טבוע בהווה ומבנה דיאלוג בין תצוגת העבר היהודי, למציאות הישראלית, החוץ-מוזיאונית.

​

תמונה קבוצתית יפה עם רובה: ייצוגי חיילות באלבומי צה"ל בשנים 1958-1948

חוה ברונפלד-שטיין

ייצוגים חזותיים של חיילות הם חלק ממארג הסימנים של התרבות הישראלית. מאמר פרשני זה עוסק בשימושים פוליטיים ואסתטיים של ייצוג, הפועלים בתוך הקשרים חברתיים. בהשראת אלתוסר, אחד מיעדיו הוא להציע דיון ביקורתי, שעיקרו בחינה של סוגיית יחסי הגומלין בין דימויים חזותיים למערכות חברתיות. המחקר הושתת על תצלומי חיילות באלבומים רשמיים שהוצאו לאור על-ידי גופים הקשורים לצה"ל, בזיקה לחומר ארכיוני מהשנים 1948—1958 הנמצא בארכיון צה"ל. באלבומים אלה נמצא השיח המרכזי והדימוי העצמי שהמוסד הצבאי הפיץ לציבור, ובאמצעותם אפשר להצביע על השיח ההגמוני הנוגע לחיילות. השאלות המרכזיות שנבחנו הן: מה תפקידם של הצילום ושל אלבומי צה"ל בייצורן ובכינונן של חלוקות מגדריות בעשורים הראשונים למדינה, וזאת בזיקה לחוק ולפרקטיקות הצבאיות, ומהי הזיקה בין החומר שנערך ופורסם באלבומים לבין החומר שמוין ונותר בארכיון? כמו-כן נבחנו דימוייה השונים של החיילת, ונבדק אם חלו בהם תמורות במהלך העשור.

​

משא ומתן היברידי: בין קולטים לבין נקלטים בהתיישבות העובדת

רחל שרעבי

המאמר דן במפגש בין ההגמוניה (המוסדות הלאומיים) לבין "האחר" (עולי תימן) במושב העובדים רביד, בשני העשורים שלפני קום המדינה, והוא מצביע על הדו-ערכיות של השדה התרבותי שבו נפגשים קולטים ונקלטים. המאמר יראה שלעומת מושבים אחרים, שנהפכו לאחר הקמת המדינה למנגנונים להשגת מדיניות "כור ההיתוך", נהפך מושב רביד, ממניעים פוליטיים של המוסדות, לטריטוריה היברידית (כלאיים), שהתקיים בה תהליך של משא-ומתן. הנקלטים (מתיישבי רביד) ביקשו להידמות לקולטים, אך לא להיטמע, וההכלאה הבו-זמנית, תוך כדי תהליך של פרשנות עצמאית, ביטאה הפנמה של עקרונות החברה היישובית, אך גם התנגדות כלפיה. הקולטים (המוסדות המיישבים) ניסו "לתרבת" את התימנים ולכפות עליהם את עקרונות המושב, אך התפשרו בהדרגה, תוך כדי סטייה מהאידאולוגיה היישובית. הקול ההגמוני לא פעל על-פי התוכנית שהציב לעצמו, וגם לא היה אחיד.