אתניות ללא אתניות - ”אני מעבר לסיפור הזה“: סדרי מדינה, חינוך וזהויות אתניות חדשות

אבי שושנה

באמצעות חקר מקרה של הפנימייה למחוננים טעוני טיפוח מבקש מאמר זה להבין כיצד פרטים שחוו התערבות מדינתית מכוונת במרכיב האתני של עצמיותם חווים התערבות זו שנים אחרי ההבניה. ממצאי המחקר העיקריים מלמדים שבוגרי הפנימייה המירו את הפעולות הארגוניות לזהות אתנית ייחודית: אתניות ללא אתניות. זהות זו מסרבת לכל עיסוק גלוי במרכיב האתני של מושג העצמי ונתמכת בתזכורות קבועות של הסובייקט לעצמו שהוא "מעבר לסיפור האתני". ממצאי המאמר מלמדים גם שזהות אתנית אינה חייבת להתבטא בפרקטיקות של יומיום, כי אם גם בעיסוק קוגניטיבי קבוע של הסוכן השומר על מרחק מהסיווגים האתניים הרשמיים הזמינים. פרק הדיון מתחקה אחר מקורותיה הארגוניים–חברתיים של זהות אתנית זו ואחר יחסיה עם חוויית האתניות השקופה השמורה לחברי המעמד הבינוני–גבוה.

​

חלוצות: הפועל בנות סח’נין ־ מאזרחיות מודרות לאזרחיות טובות

יעלה להב רז

מחקר זה מבקש להוסיף לידע הקיים על קשרי הגומלין בין מגדר ובין כוח, מעמד, אתניות ולאומיות, ובתוך כך לבחון את תפקידו של הכדורגל בניסיון חייהן של שחקניות קבוצת הפועל בנות סח‘נין. המחקר נערך במתודה איכותנית בשנים 2007-2004 . השאלה המרכזית הייתה כיצד הופכת אזרחית מודרת לאזרחית “טובה” בהקשר לאומי, מגדרי ומקומי מיוחד במינו. ממצאי המחקר העלו כי לכדורגל תפקיד חשוב בעיצוב הזהויות המגדרית והאתנו–לאומית שמציגות הנערות, כך ששיח המיניות והנשיות נקשר בקשר הדוק לשיח האתניות והלאומיות. מסקנת המחקר היא כי מיקומן המורכב של הנערות מאלץ אותן להציג תדמית של “ערבים טובים” לחברה היהודית ותדמית של “נשים טובות” לחברה הפלסטינית המקומית הגברית. כך הן הופכות לערביות “טובות” באופן שאינו מאיים אף לא על אחת מחברות אלו. קבוצת הכדורגל מתהווה כסמן לגבולות ה“נכונים” ולנקודת החיבור בין שלל הזהויות ומבססת את הדרך הראויה להיות נשים ואת הדרך הראויה להיות נשים השייכות לקבוצה האתנו–לאומית הערבית.

​

החינוך הערבי בישראל: תביעה למשאבים חומריים או מאבק על משאבים אידיאולוגיים?

עירית הרבון, ח’אלד אבו עסבה ומוחמד אבו נסרה

מטרתו של מחקר זה לבחון אם המאבק שמנהלים הערבים בישראל בתחום החינוך הוא למען שוויון בחלוקת המשאבים החומריים או מאבק חריף יותר להשגת משאבים אידיאולוגיים. שאלה זאת תיבחן דרך תגובתו של הציבור הערבי וקברניטיו לאי יישומו של התיקון במטרות החינוך בחוק חינוך ממלכתי, התשי“ג– 1953 , משנת 2000 . התיקון התייחס לראשונה לקיומה של קבוצת מיעוט ערבית בישראל ולצורך ללמד את שפתה, את תרבותה ואת ההיסטוריה שלה. ממצאי המחקר מתבססים על ראיונות עומק עם הורים ועם נציגי החברה הערבית שיש להם נגיעה למאבק על החינוך הערבי בישראל. הממצאים מלמדים כי החברה הערבית מפוצלת לשתי גישות בהקשר של מאבק זה: האחת פרגמטית והאחרת אידיאולוגית. עוד נמצא שללאומיות הפלסטינית ולתחושת הזיקה לעם הפלסטיני, שהלכה והתחזקה בקרב המיעוט הערבי בישראל בעיקר לאחר מאורעות שנת 2000 , יש השפעה על דפוסי המאבק בענייני החינוך.

​

השירות הצבאי של חיילים וחיילות יוצאי קווקז: ”כרטיס כניסה“ לחברה הישראלית או שעתוק אתנו–מעמדי?

מיכל קרומר–נבו, מני מלכה וסטס מרדכייב

הדנים ביחסי צבא–חברה בישראל חלוקים בדעותיהם בשאלה אם הצבא מאפשר ניעוּת חברתית לחיילים המשתייכים לאוכלוסיות מוחלשות או משעתק מצבים של אי שוויון. שאלה זו נבחנת כאן ביחס לקהילת יוצאי קווקז. המאמר בוחן את דפוסי ההשתלבות של חיילים יוצאי קווקז ממשפחות שעלו לישראל בשנות השבעים לעומת עולי שנות התשעים מנקודת מבט של תיאוריית ההצטלבויות (intersectionality theory). הממצאים מבוססים על מיפוי נתוניהם של חיילים יוצאי קווקז בבאר שבע, על ראיונות טלפוניים עם 153 חיילים ועל השוואה עם נתונים קיימים על קבוצות אתניות אחרות. הנתונים על היחידות, הסטטוסים והתפקידים הצבאיים של החיילים, וכן על מאפייני הקידום שלהם בצבא, על הקשיים שהם חווים ועל עמדותיהם כלפי השירות הצבאי, מעידים כי לחיילות נשים השירות הצבאי מקדם ניעוּת חברתית מסוימת, ואילו לחיילים גברים הוא בגדר מנגנון שעתוק של שוליות חברתית. בדיון נבחנות סוגיות מגדריות בצד סוגיות הקשורות לניהול שונוּת בצבא.

​

חזיון ראווה של כוח ממסדי בצומת שבין גזע למגדר

נועה חזן

לנוכח העניין המחודש בתנועת הפנתרים השחורים הישראלית, הן עם ציון ארבעים שנה להקמתה והן על רקע המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, מבקש המאמר לחזור לתצלומי העיתונות מהפגנות הפנתרים השחורים ולטעון כי הסיקור החזותי של המחאה בכל העיתונים הפופולריים בישראל יצר הפרדה בין הציבור הישראלי ובין המפגינים באמצעות מסמנים חזותיים מגזיעים, ודווקא בתקופה שבה מסמנים אלה החלו להיטשטש, בין היתר בעקבות מלחמת ששת הימים. בתוך כך תיעשה השוואה בין תצלומי עיתונות מהפגנות הפנתרים השחורים ובין תצלומי חיילים מאלבומי מלחמת 1967. תצלומי ההפגנות יפורשו כניסיון להנכיח מחדש מסמנים גזעיים במרחב החזותי הישראלי שלאחר המלחמה וכתצוגה של הבדלים גזעיים, כשאותו הגוף הגברי שסימן את מחיקת ההבדלים הגזעיים במלחמה, תפקד בתצלומי המחאה כמצע שעליו נחקקו מחדש הבדלים אלה.

​

עזיבת העולם החרדי כמפגש בין מודלים חברתיים–דתיים

שלומי דורון

המאמר מתחקה אחר תהליך שינוי הזהות של אלה העוזבים את העולם החרדי (היוצאים בשאלה) ואחר הקשיים העומדים בפניהם. המאמר מושתת על טענתו של אייזנשטדט שמערכות תרבותיות ודתיות הן בעת ובעונה אחת גם גורם מייצב של סדר חברתי וגם זרז לשינוי. טענה זו תיבחן דרך השינוישעוברים שלושת מעגלי הזהות ־ האישי, המשפחתי והקהילתי ־ שמתפרקים ומורכבים מחדש עם המעבר של היוצא בשאלה ממודל חברתי חרדי למודל חברתי חילוני–מודרני, על הפער שביניהם. המאמר מראה כי תהליך הניתוק, המעבר והשילוב )בדגם טקס המעבר( אינו מתיישב עם המודל הקשיח המציג את המסורת כדיכוטומית למודרניות, אלא מייצר מצבים לימינליים חברתיים–דתיים שמלווים את עולמם של היוצאים בשאלה לפני המעבר, במהלכו ואחריו.

זיכוי הרבים: ההיגיון הקפיטליסטי בתנועת תחייה דתית בישראל

אסף שרעבי

במאמר זה אני מבקש להציג את המונח “זיכוי הרבים” ולהראות שהוא עומד בבסיס יזמות התשובה התוססת בתנועת התשובה בישראל. זיכוי הרבים, אני טוען, מתופעל באמצעות מעגלי תשובה, כך שהחוזר בתשובה לוקח חלק בפרקטיקת ההחזרה בתשובה אף לפני שהחל לקיים מצוות בהקפדה. המאמר מראה כיצד רציונליות חישובית, שנחשבת אחד ממאפייניה המרכזיים של המודרניות, באה לידי ביטוי בתנועת התשובה, כאשר חוזרים בתשובה ומחזירים בתשובה כאחד מתייחסים למצוות, במפורש או במשתמע, כמעין ממון שאפשר לאגור. יש בכך כדי להראות שהיגיון מודרני–קפיטליסטי משוקע בתנועת התשובה בישראל.

​

שתי נקודות מבט על הספר "עיר בין ערביים: לאומיות מזדקנת ביפו" מאת חיים חזן ודניאל מונטרסקו:

• רחל רומברג

• מנאר חסן